כמה פעמים אתן מוצאות את עצמכן אומרות שוב ושוב את אותו הדבר? כמה פעמים אתן מאיימות "היום לא יהיה חטיף", "אם תמשיך להתנהג כך אתה לא תלך לחבר היום", "לך בבקשה לחדר שלך ותחשוב על מה שעשית"? בתוך רצף הבלגן שיוצרת ההתנהגות ה"בלתי הולמת" שאנחנו חווים מהילדים, אנחנו נאחזים חזק חזק במה שנמצא בשליטתנו. אבל האם זה יגרום לנו לשלוט על התנהגות הילדים או לפחות לשנות אותה? לאו דווקא, וגם אם זה כן ישפיע על ילדים רגישים יותר, לא בטוח שזה שווה את המחיר שהילד משלם על כך.

משהו מוזר קורה, הטלנו עונש שאמור לגרום לילד להבין בהגיון הבריא שלו שלא שווה לו להתנהג בצורה הזו יותר. על פניו זה פתרון מושלם, אז למה זה לא עובד? איפה הבעיה? למה כל יום אימהות מוצאות את עצמן מאיימות, מזהירות וסופרות עד 3 במשך 100 פעמים? האיומים משתנים, הסיטואציות מתחלפות אבל דבר אחד נשאר קבוע (במקרה הטוב, אם הוא לא החמיר) – ההתנהגות של הילד.

המסקנה הראשונה והמתבקשת היא שהשיטה הזו לא יעילה. היא לא עובדת, כי אם היא הייתה עובדת, היו מספיקים לנו פעם או פעמיים והיינו ממשיכים הלאה. אבל לא כך המצב.

אז בואו נראה איך אפשר להקל ולשפר את המצב. הדבר הראשון שעלינו להבין הוא למה הילד מתנהג כפי שמתנהג. לשם כך צריך להבין שילד הוא ייצור אנושי שמורכב ממגוון דברים: חילוף חומרים, הורמונים, רגשות, סף רגישות מולד, קשיים בוויסות חושי ועוד ועוד. ממש כמונו המבוגרים, רק שלילדים יש פחות כלים להתנהל בצורה נכונה עם רגשותיהם ללא אגרסיביות והתפרצויות.

לדוגמה, אם היום הילד קם עייף, הוא הגיע לגן והוא לא הספיק לאכול כמו שצריך כי כל הקורנפלקס נשפך לו באוטו ובנוסף לזה "אמא כעסה עליי" שלא התלבשתי כשהיא ביקשה, אז הסיכויים שהוא יחזור מהגן שמח וטוב לבב נמוכים. הוא יצבור את התסכול, העייפות ולפעמים הרעב וכל אלו יביאו אותו לרגשות חזקים של תסכול, כעס ועצב אותם הוא צריך לפרוק. איך הוא יכול לפרוק אותם? על-ידי פליק לאח הקטן, או שבירה של צעצוע שנקלע לדרכו, או בכי על כל דבר שלא מסתדר לו בקולי קולות.

דבר נוסף, הוא שכל יום אנחנו מאיימים במשהו אחר ואין כל קשר בין הסיטואציה לסנקציה שהופעלה. "אבל ילדים לומדים מסיבה ותוצאה", יטענו חלק מכן, וזה נכון – ילדים לומדים מתוצאות טבעיות. למשל, אם הילד יחזיק כוס מים שנוטה הצידה ישפכו לו המים, ולאחר פעם פעמיים, שלוש הוא ילמד לאזן ולהחזיק את הכוס. אז מה ההבדל עם עונש? שני דברים: האחד, הילד מונע באותה סיטואציה מרגש חזק שלא מאפשר לו כרגע למידה חדשה. השני, איך הילד יוכל להבין את ההקשר בין המעשה לתוצאה כאשר כל פעם הסנקציה שונה? יום אחד זה יהיה בלי חטיף וביום השני בלי טלוויזיה.

בכדי להבין באמת מה קורה לילד אנחנו צריכים להיכנס לראש שלו – המנוע שמניע את הילד הוא הרגש. במוחו יש מערכת שנקראת "limbic system", המערכת הלימבית שהיא המקור לרגש, לזיכרון וללמידה. המערכת הלימבית משפיעה על היווצרות זיכרון על ידי שילוב מצבים רגשיים עם זיכרונות מאוחסנים של תחושה פיזית. המערכת הלימבית קשורה ליכולת הוויסות הרגשית-חברתית ומכאן הכל מתחיל. לפעמים נראה לנו שפשוט אותו צעצוע הוציא את הילד משיווי המשקל וגרם לו להתנהגות אגרסיבית ותוקפנית, אבל לא תמיד זה המצב. ברוב המקרים יש רצף של התרחשויות שקדמו לאירוע וגרמו לו להתנהל כפי שהתנהל. אזי גם נשמע את קולות ההורים – "מה קרה לך היום?" או "זה ממש לא מתאים לך".

לכן לפני שנכעס, נעניש ונאמר דברים קשים נעצור רגע וננסה להבין מה הניע את הילד ואילו רגשות מתחוללים בו כרגע.

כשמדובר על ילדים עד גילאי 3 חשוב לזכור דבר נוסף. אזור נוסף במוח שלהם "קליפת המוח הקדם מצחית", עדיין לא בשלה מספיק בגיל זה. המשמעות היא שהם לא מסוגלים לקחת שני דברים בחשבון בו זמנית, אין להם את הגמישות המחשבתית הזו בשלב זה. כלומר, הם לא מסוגלים לומר לעצמם "אני ממש כועס ואני חייב להחטיף לו על זה שלקח לי את הצעצוע" ומצד שני להתחשב בעובדה שהמכה שלו ממש תכאיב לו והגננת תכעס עליו. הילד יפעל בהתאם לרגש הראשוני שהתעורר בו, אם הרגש הוא כעס אז הוא יפעל באגרסיביות ואם עצב אז הוא יבכה או יסתגר בתוך עצמו. עכשיו יהיה לכם הרבה יותר קל להבין למה הוא הרביץ, ואיך הוא לא הפנים שבגן לא מרביצים או נושכים. אלו ציפיות ובקשות לגיטימיות מצד המבוגרים אך לא עבור ילד בן 3.

בשל כך אנחנו, ההורים, חווים את ההתנהגות שלהם כדבר לא פרופורציונאלי: "אני לא מסכימה לקנות לך בובה, יש לך 100 בובות בבית על מה המהומה? תפסיק לבכות מיד". היינו צודקים באמירה הזו אם היינו מפנים אותה לאדם מבוגר שיכול לווסת את התנהגותו ורגשותיו, אך כאשר מדובר על ילדים עד גיל 3 (ויש הטוענים עד גיל 5) הדבר שגוי בבסיסו. דבר נוסף שמקשה עלינו בהתנהלות מול הילדים הוא שהרבה פעמים אנחנו שופטים אותם דרך העיניים שלנו אבל אנחנו שוכחים שאנחנו עברנו כברת דרך והתבגרנו, בעוד להם אין את היכולות וההבנה שלנו יש. כשהיינו ילדים היינו בדיוק אותו הדבר.

אז מה אפשר לעשות?
אחרי כל המידע שהבאתי בפניכן יהיה לכן קל יותר להבין את הילדים שלכן ולגלות כלפיהם קצת יותר סבלנות ואיפוק למרות שלפעמים זו משימה מאתגרת במיוחד. להעמיד בפינה ולחשוב על המעשים שלו, לא יהיה אפקטיבי מכיוון שבאותו הרגע לא מספיק שהוא כועס/מתוסכל/פגוע/מאוכזב מהסיטואציה עצמה עכשיו גם אמא/אבא לא מבינים אותו. הוא יהיה עסוק בתחושות שלו ולא בחשיבה מעמיקה ובקרה של שינוי ושיפור. לכן מראש, פשוט עזבו את זה. יעזור לילד שתשקפו לו את מה שהוא מרגיש, למשל "אני רואה שאתה ממש כועס/עצוב/מתוסכל", אפשר להציע חיבוק ואז הילד ירגיש שמישהו מבין אותו, הוא יפתח ברוב המקרים, יפסיק לבכות זמן קצר לאחר מכן וימשיך כרגיל. מה יש באמירה הזו שעוזרת כל כך? היא נותנת לילד קרקע בטוחה בין כל הכאוס שמתחולל בו כרגע, היא מראה לו שאמא ואבא מבינים אותו ושהוא לא לבד. היא עוזרת לו לחלוק בתחושות המכבידות הללו ולשחרר. אז נכון, לפעמים זה ממש מאתגר לגלות איפוק ולהגיב בהבנה כזאת כלפי הילד, בייחוד אחרי שהזהרתי אותו 3 פעמים לפחות לפני שהגלידה נפלה (תחשבו על זה רגע, הרי גם אני נמדדת פה ביכולת שלי להתמודד ולהתנהל עם תחושת תסכול וכעס. אם אני לא אצליח לעמוד בה ואצעק ואכעס ואתעצבן – איך הילד שלי יעמוד בה?) אז אסור לנו לשכוח שיש לנו ילד ואנחנו ההורים, לכן אומנות האיפוק, הסבלנות, החמלה והחינוך מוטלת עלינו, ולא עליו.

רוצות לדעת מה כן לעשות כדי שהילד ילמד במקום עונש? חכו לכתבה הבאה.

לירון בוגץ, מדריכת הורים, יועצת שינה איכותית תומכת הנקה ותזונה לקטנטנים. לפרטים נוספים לחצו כאן.