כשנועה הנדין פרסמה את הפוסט המופלא הזה בעמוד הפייסבוק שלה, לא הצלחנו להפסיק לקרוא אותו. כנראה שאין אמא בעולם ליותר מילד אחד שלא תזדהה עם הטקסט הזה. הרי רגשות אשם הם מנת חלקה של כל אחת מאתנו, והם רק צומחים וגדלים עם כל ילד. בכמה מילים פשוטות נועה מצליחה להצביע בדיוק על הנקודה הזו. הנקודה של רגשות האשם והתסכול האינסופי הזה. הנה הפוסט:
יש לי שלושה ילדים ורק שתי ידיים,
והיום, היום היית זקוק להן ואני לא הבנתי.
יש לי שלושה ילדים ורק ראש אחד,
עם הגיון אחד,
ששולח אותי לעבור ביניכם בסדר מסוים.
סדר שמשתנה מיום ליום,
משעה לשעה
ולפעמים משנייה לשנייה.
והיום, היום היית זקוק לי, ואני לא הגעתי.
יש לי שלושה ילדים ורק שתי רגליים,
שנעות בקצב לא סדיר-
רצות ומתרוצצות,
מנסות להספיק את מה שרציתי,
את מה שהבטחתי.
לכם
ולי.
והיום, היום רצית שאגיע אליך, ואני לא ראיתי.
יש לי שלושה ילדים ורק שתי עיניים,
שבחונות את העולם שלי;
סורקות הלוך ושוב-
מזהות, מאבחנות, משדרות.
והיום, היום רצית לבלוט, רצית שאראה, ואני לא התפניתי.
יש לי שלושה ילדים,
והיום, היום אכזבתי אחד מהם,
עד שהוא נרדם.
בסלון.
גופו עדיין לבוש בסוודר שבחרנו יחד בבוקר ורגליו עטופות במגפיים החדשים של ספיידרמן.
ישבתי לידו וידעתי
שהידיים שלי לא התמלאו בו,
שהרגליים שלי לא צעדו בזמן לכיוונו,
שהעניים שלי פספסו אותו.
שהיום, היום לא הייתי בשבילו.
יש לי שלושה ילדים שישנים עכשיו,
אבל אני יושבת רק על יד אחד מהם,
ומזכירה לו ולעצמי;
שיש לי שלושה ילדים
ולב אחד.
וגם כשהידיים של אמא טועות,
הרגליים כושלות,
והעיניים שוגות,
יש בליבי מקום אינסופי-
בשבילו
וגם בשבילי.
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק חיים של אמא. לכל הטורים של נועה הנדין לחצו כאן.