לפני שמונה שנים הייתי בהודו, סטודנטית בת 24, רחוקה מאוד מילדים. אחד המפגשים שיותר זכורים לי מהטיול ההוא היה עם משפחה ישראלית, הורים בשנות השלושים עם ילדה בת חמש וילד בן שנה וחצי. היו לי המון שאלות אליהם, ומכל התשובות הסבלניות שהאבא ההוא ענה לי זכורה לי בעיקר זאת: "אנשים לא נוסעים לטיולים ארוכים עם הילדים שלהם מסיבה אחת – הם מפחדים לבלות איתם לבד כל כך הרבה זמן. כל השאר זה תירוצים".
1. שלשום חזרנו מטיול של 39 ימים בתאילנד. זה הטיול הארוך הראשון שעשינו, עדו ואני, עם מאי, הילדה שלנו בת השנה וארבעה חודשים. לפני זה, כשהיא הייתה בת שבעה חודשים, מאי ואני הצטרפנו לנסיעת עבודה קצרה של עדו בשנחאי. זה היה באמצע החורף הסיני הקפוא, וכל מי ששיתפתי בתכניות שלי הסתכל עלי כאילו שהשתגעתי, אבל אני ידעתי שלטוס איתה לשם יהיה לי יותר קל מלהישאר איתה בארץ ולהתמודד לבד עם ההתעוררויות באמצע הלילה והיקיצות בחמש בבוקר. צדקתי. זאת הייתה נסיעה נהדרת, והיא עשתה לנו חשק עז לעוד. כשהזמנו כרטיסים לתאילנד עוד לא ידעתי לאיזו עבודה אחזור אחרי חופשת הלידה, וגם עדו לא ידע אם יאשרו לו חופש כל כך ארוך. היה לנו עוגן בדמות חברים שתכננו לפגוש בתאילנד בחגי תשרי, והיה נראה לנו הגיוני לטוס על כל ספטמבר, ולא לאקלם את מאי לגן חדש רק בשביל להוציא אותה ממנו לטיסה עשרה ימים אחרי. אז באצבע רועדת רכשנו כרטיסי טיסה לחמישה וחצי שבועות. בגלל מאי היה לנו ברור שאנחנו רוצים טיסה ישירה, והדרך היחידה למצוא אחת כזאת במחיר סביר היא להזמין אותה המון זמן מראש. ליתר בטחון, קנינו ביטוח שמאפשר לנו לבטל את הכרטיסים מכל סיבה שהיא. הקלקנו לאישור וקיווינו שנצליח ליישר את המציאות לפי התכניות שלנו.
2. הטיול התחיל בצפון הירוק. חמישה ימים בעיר צ'אנג מאי ועוד שבוע בפאי. כשתכננו את הטיול מצאתי מעט מדי מידע על טיול בצפון תאילנד עם ילדים קטנים ולא ידענו איזה קצב של טיול יתאים למאי, כך שהגענו לצ'אנג מאי בלי יותר מדי תוכניות. ההתחלה הייתה מדהימה. מאי זרמה איתנו באופן מפתיע, התעוררה כל בוקר וניגשה לעגלה כשהיא אומרת "טיול!". כבר ביום הראשון בצפון גילינו שמקדש הוא הג'ימבורי הכי טוב. המקדשים שם מלאים בפסלים קטנים של פילים ואריות, מה שהתאים בול לפאזת החיות שהיא הייתה בה. בזמן שאנחנו התלהבנו מהנופים המטורפים ומהארכיטקטורה המקומית, מאי רצה לה לפסלים של הפילים, מראה איפה העין והאוזניים והפה, מציעה להם את המוצץ שלה ונותנת להם חיבוקי. במקדשים של תאילנד אין בעיה לגעת ברוב הפריטים. הנזירים התלהבו ממנה והתיירים האחרים לא הפסיקו לצלם אותה. מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים להיות איתה בהתלהבות שלה ולא לנסות להפנות את תשומת ליבה למה שמעניין אותנו. כמעט בכל מקום אפשר למצוא משהו שיעניין ילדה בת שנה – שלוש מדרגות שאפשר לעלות ולרדת אותן הלוך וחזור, גדר שאפשר לשחק דרכה ב"קוקו", פסל קטן של קוף שאפשר לעשות כאילו נותנים לו לאכול. באותה תקופה ניצלנו עד תום את הג'ט לג שלה (ארבע שעות קדימה ביחס לישראל), שאפשר לנו ללכת לישון יותר מאוחר וגם לקום יותר מאוחר בבוקר. בערבים הלכנו לשווקי לילה, שם גילינו את המאכל שהפך לאהוב על מאי עד לסוף הטיול – שיפוד של עוף בזיגוג מתוק. היא יכלה לשבת בעגלה חצי שעה ולכרסם אותו, בזמן שעדו ואני טעמנו מנות שונות מהדוכנים ונהנינו מהאווירה הכללית.
מיד אחרי ההגעה לצ'אנג מאי, התחלנו לבדוק אפשרויות לגבי היעד הבא. רצינו מאוד לנסוע לפאי – עיירה קטנה, טבולה בירוק מכל הכיוונים אם כי מאוד מתוירת – אבל שמענו שהדרך לשם ארוכה ומאוד מפותלת, וחששנו. אחרי התלבטויות רבות החלטנו לשכור רכב עם כיסא תינוק (שכרנו מחברת Northweels והיינו מאוד מרוצים), ולנהוג לשם לבד, בקצב שלנו. הנסיעה לשם באמת התבררה כלא פשוטה, אבל הכביש הסלול דווקא הפתיע לטובה, וגם מאי הייתה בטוב רוב הדרך. לאוטו היה יתרון גדול נוסף – הוא אפשר לנו להגדיל את הציוד שלנו ולהוסיף אליו לול קמפינג שהשכרנו בצ'אנג מאי (חמישה שקלים ליום מהחנות Toys Union Baby Gear and Toy Rental), אחרי שהבנו שבמלונות הזולים בפאי אין מיטות תינוק, וגם גיגית שרכשנו בשישה שקלים שלמים כדי לא להגביל את עצמנו לחדרים עם אמבטיה (אחרי שגילינו בדרך הקשה שמאי מסרבת לעמוד מתחת לדוש במקלחת). פאי קיבלה אותנו ירוקה מהצפוי ויפה מהצפוי. בגלל שהיינו שם לא בדיוק בעונה, רוב המטיילים במקום היו תרמילאים, ולא הרגשתי את תחושת האובר-מתוירות שממנה חששתי.
בילינו שם שבוע שלם בגיחות לתצפיות מדהימות, שיטוטים במדרחוב וטיפוסים לעוד מקדשים עם נופים של ג'ונגלי-עד. יפה במיוחד הייתה התצפית בכפר הסיני הסמוך לפאי, שם יש גם כר דשא גדול שמאי נהנתה לרוץ בו, ובקניון פאי מצאנו שקיעה עוצרת נשימה. כל אחר צהריים יש בפאתי העיירה שוק אוכל נחמד, בערבים המדרחוב הופך לשוק דוכנים תיירותי מאוד אבל שמח, ובימי שני ורביעי מתארחים בפאי שווקים שנודדים בין הכפרים באזור. למרות שחלק מהאטרקציות באזור פאי לא מתאימות לילדה בגיל של מאי, האווירה שם הייתה כל כך כיפית, וכל יציאה מהמלון מפגישה עם נופים כל כך יפים, שבעיניי זה אחלה מקום לנסוע אליו עם ילדים בכל הגילאים. המינוס הגדול הוא שאין שם שירותים רפואיים טובים (הייתה לנו גיחה קצרה לבית החולים הממשלתי בפאי, ואם חלילה היה קורה משהו רציני ברור לי שהיינו חוזרים לצ'אנג מאי במהירות האפשרית), שיקול שכן חשוב לקחת בחשבון.
3. בניגוד לקצב הטבעי והמאוד אקטיבי של עדו ושלי, הפעם עשינו את הכל הרבה יותר לאט. כל יום חזרנו לחדר לשנ"צ ארוך. ניסינו להזכיר לעצמנו שזה מה שנכון למאי – ילדה שלא מצליחה להרדם בעגלה – אבל לא מעט פעמים פישלנו וחזרנו בערב לחדר מאוחר מדי. בשביל מאי ספציפית, לחזור למלון מספיק זמן לפני השינה היה עניין קריטי – לתת לה זמן להירגע בחדר, לשחק איתנו, לקרוא לה את אותו הסיפור חמש פעמים ברצף אחרי האמבטיה (בגיגית) ולפני שנכנסים למיטה. אם לא עושים את כל הדברים האלה, משלמים מחיר בלילה. אני מכירה את זה היטב עוד מהארץ – אין בעיה לשבור שגרה, אבל בשביל זה חייבים שתהיה שגרה. כלל האצבע שלי בארץ הוא לחזור הביתה עד שש בערב חמישה מתוך שבעה ימים בשבוע. בטיול הזה היינו רחוקים מלעמוד ביעד הזה, ואת המחיר שילמנו ביקיצות ליליות מרובות. מצד שני, בגלל שלא הייתי צריכה להיות מרוכזת במשך היום, וגם כל יום יכולתי להרשות לעצמי שנ"צ, גיליתי שאני הרבה יותר סבלנית להתעוררויות האלה מאשר בארץ. בכלל, בטיול הזה הרגשתי אמא הרבה יותר טובה, עם יותר פנאי וקשב למאי והרבה פחות רגשות אשם. נראה לי שהסיבה העיקרית לזה היא שרוב הזמן בילינו ביחד, אז גם אם עדו או אני היינו עייפים או עצבנים וחסרי אנרגיה, השני היה שם כרזרבה של סבלנות למאי – שונה מאוד מהחיים שלנו בארץ שרוב הזמן מתנהלים במשמרות, שבהן כמעט תמיד רק אחד מאיתנו נמצא איתה באמצע השבוע לפני ואחרי הגן.
4. מהצפון המשכנו בטיסה לקוסומי. בילינו שלושה לילות בבו-פוט (כפר הדייגים התיירותי עד אימה), ולמרות שהמלון שלנו היה נחמד ביותר, זה היה המקום היחיד שלא התחברתי אליו במהלך כל הטיול. משם עברנו במעבורת לקופנגן. לפני שנתיים וחצי עדו ואני היינו בטיול של חודש וחצי – טבע בדרום סין ולקינוח חופים בתאילנד. אז היינו בקופנגן ארבעה ימים, ויצאתי עם טעם עז של עוד. אני זוכרת בבהירות איך ראיתי שם משפחות עם ילדים קטנים, וקיוויתי שלא עוד הרבה זמן גם עדו ואני נחזיק ילדונת ביד אחת וקוקוס עם קש ביד השניה (במציאות זה דורש מלא קורדינציה ובכל מקרה הקוקוס נשפך. על הילדונת). הפעם חזרנו לקופנגן ל-18 ימים שלמים. את השבוע הראשון העברנו עם עוד שמונה (!) חברים שלנו. רובם חברים שלי מהתיכון, שהגיעו לפגישת המחזור המשודרגת הזאת מישראל, סן פרנסיסקו ומלבורן. אחד החברים הגיע עם הבת שלו, בת שנתיים ועשרה חודשים, ולמרות הפרש הגילאים היא ומאי היו לגמרי בעניין אחת של השנייה. זה היה שבוע מטורף. בימים בילינו בבריכה ובחוף (Had Yaao – קצת מאכזב ביחס לאיך שזכרתי אותו מהביקור הקודם אבל עדיין שווה. אמרו לנו שהחופים שם משתנים מאוד בעונות שונות של השנה, מה שכנראה מסביר את העניין), ובערב ישבנו עם כל החברים בזמן שמאי ישנה בחדר (מפתחי אפליקציית בייבי מוניטור – אני אוהבת אתכם!). בזמן השנ"צ שלה שתינו קוקטיילים בברכה, ופשוט נהנינו להיות ביחד עם כל החברים, מאורע די נדיר בשבילנו. באחד הימים אפילו פרגנתי לעצמי להצטרף לחסרי הילדים שבחבורה לטיול טוסטוסים ברחבי האי.
אחרי שבוע נפרדנו מהחברים בבאסה גדולה. כל אחד המשיך למקום אחר, ואנחנו הגענו לחוף שהיה מבחינתי ההפתעה של הטיול – Thong Nai Pan. מדובר בצ'ופצ'יק הצפון מזרחי של קופנגן, שם נמצא חוף חולי מושלם, שמחולק לשני מפרצים – Pan Yai ו- Pan Noi. בפאן נוי נמצאים הריזורטים הכי יקרים באי, ופאן יאי יש מבחר בונגלוז במחירי ביניים שפרושים ממש על החוף, ומשפחות שמגיעות אליהם כדי לשרוץ ימים שלמים בים, כי חוץ מזה אין יותר מדי מה לעשות באזור הזה. אלו היו ימים בהם הדלי וכף החפירה הקטנה עבדו שעות נוספות, והפעילות היחידה שעשינו חוץ מים, ים ועוד ים הייתה עשרים דקות הליכה ספונטנית לתצפית יפה. כל החיים של פאן יאי מתרחשים על החוף, חוץ מכפר פיצי שנמצא שלוש דקות הליכה ממנו (הליכה מישורית, שזה שינוי מרענן ביחס לרוב קופנגן), ובו כמה מסעדות וחנויות בסיסיות ביותר. שישה ערבים ברצף אכלנו שם ארוחת ערב באותו מקום – דוכן עם כמה שולחנות ששייך לבעל ואישה. הוא עושה ברביקיו של עוף עסיסי באופן חריג, אותו הזמנו בשביל מאי (5 שקלים לפולקע שחומה, ממנה מאי לא הותירה זכר), והיא מבשלת מוקפצים, קארי וסלטים תאילנדים שמאוד שימחו את הבטן של עדו ושלי. ארוחה שם עלתה 15 שקלים לשלושתינו כולל בירה, ולעד אהיה כמהה לעוד אחת כזאת בדיוק.
בפאן יאי ישנו במלון Ping Chan, שהיה החביב עלי בטיול כולו – 15 בקתות פזורות על החוף, עם בריכה קטנה (העדר בריכת ילדים היה החסרון היחיד), ומסעדה מעולה. זה מלון חדש, שנפתח רק ב-2015, והמחשבה שהושקעה בבקתות ניכרת. השוס הגדול היה מקלחת מפנקת בחצר האחורית של כל בקתה, אליה אפשר להיכנס ישירות מבחוץ ככה שלא צריך ללכלך את כל החדר בחול כשחוזרים מהים – והים היה המקום העיקרי שחזרנו ממנו בחלק הזה של הטיול. בצד השני הייתה מרפסת גדולה, ולידה מעין גיגית אבן לשטיפת רגליים שמאי התייחסה אליה כמו לבריכה תינוקות והעבירה בה שעות של הנאה. אחרי שבוע במקום שהרגיש בשבילנו כמו גן עדן החלטנו, בפעם הראשונה בתולדותינו, לקנח במלון חמישה כוכבים. רוב המלונות הקודמים שלנו בטיול היו ברמת שלושה כוכבים (ובעלות של 100-300 שקלים ללילה), וגם זה הרגיש לנו כמו פינוק ביחס להוסטלים שבהם ישנו בטיולים קודמים. הסיבה שהחלטנו לחרוג ממנהגנו ולהיפרד מסכום כסף לא מבוטל הוא מלון Santhiya, עליו אנחנו מפנטזים כבר כמה שנים טובות. מדובר במלון ירח דבש קלאסי, אז בהתחלה חשבנו שלנסוע אליו עם ילדה יהיה בזבוז, אבל במחשבה שניה ושלישית ורביעית החלטנו שזה הכי נטולי ילדים שנהיה בשנים האחרונות, ובספונטניות מוחלטת הזמנו שם חדר לשלוש לילות. המלון נמצא בשיפולי המפרץ השני של החוף – פאן יאי. הגענו לשם על שעת השנ"צ של מאי רק כדי לגלות שהחדר שלנו עוד לא מוכן, והיינו בטוחים שתכף נצטרך להתמודד עם התקף היסטרי של בכי מרוב עייפות. אבל מתברר שהילדה שלנו חיכתה כל חייה הקצרים להגיע למלון חמישה כוכבים.
בסנתיה מצאנו את אהבתה של מאי מימי מקדשי הצפון – מלא פסלים קטנים של חיות. כל אחד ואחד מהם זכה לחיבוק ממנה בשלושת הימים המושלמים שהעברנו שם, מה ששעשע מאוד את עובדי המלון ושאר האורחים. החדר שהזמנו היה עם יציאה לבריכה, ככה שבזמן שמאי שנ"צה (שנ"צים אגדיים של שלוש שעות) יכלנו לשחות בבריכה רק שנינו, וכמובן לשתות קוקטיילים במרפסת – מוטיב חוזר בטיול הזה.
בפאן נוי יש כפר קטן, אבל גדול ביחס לאחד של פאן יאי, עם מסעדות וחנויות, והחוף שמוביל אליו יפהפה ונעים. החיסרון של הסנתיה הוא שהמלון בנוי על הר, ככה שכל הליכה לחדר היא סוג של טרק (למרות שיש מכוניות קטנות שמסיעות בין החדרים לאזור המסעדה והקבלה). בשביל ללכת למלון לכפר לדוגמא נעזרנו במנשא טיולים, כי עם עגלה אין סיכוי לצלוח את הדרך החולית. הפעם זה היה שווה לנו את הפינוק הבאמת חד פעמי, אבל אם נחזור לחוף הזה – וסיכוי טוב שנחזור, כי מדובר בסוג של גן עדן – אני חושבת שנבחר במלון יותר מישורי. עזבנו את אזור ת'ונג נאי בלב כבד. ממש הרגשנו שנכנסנו שם לשגרה של חיים על הים, והיינו יכולים להמשיך ככה עוד ועוד. ברמה הטכנית, זה שבניגוד לארץ בטיול לא הייתי צריכה לדאוג לתחזוקה של בית ואוכל למאי, אלא פשוט לקנות לה שיפוד עוף בשקל כל פעם שהיא רעבה, הייתה הקלה גדולה ומפתיעה. הכיף שבלהיות שלושתינו ביחד, ברוטינה של ארוחה-ים-שינה וחוזר חלילה, היה לי כל כך טבעי, והשאיר אותי עם אינסוף מחשבות היפיות על למה זה לא יכול להיות החיים עצמם.
5. קיוויתי כל כך להביא משהו מהטיול לשגרה בארץ, אבל חמישה ימים אחרי החזרה אני שרועה על הספה לעת ערב, מצוננת ומיואשת, בוהה במחשב במקום לקפל את עצמי וללכת לישון. בטיול הזה היו הרבה רגעים קשים, הרבה יותר מבטיולים קודמים – כשמאי הייתה חולה נלחצתי עד כדי חרדה משתקת, ההנאה שלי הייתה כרוכה בשלה באופן בלתי ניתן להתרה, והרבה פעמים תהיתי האם מספיק טוב לה ואיך אפשר להתאים יותר את הטיול לצרכים שלה. התבאסתי על עצמי שאני יותר מדי בטלפון, שאני לא מנצלת מספיק את הזמן, ביחס לטיולי עבר, הרגשתי שהדברים הרבה פחות בשליטה. אבל ביחס לטיולים קודמים גם היה לי טוב באופן פשוט וברור. הייתי עם מאי ועדו, וזה הספיק. למעשה זה הרבה יותר מהספיק – זה מילא את כולי ולא הרגשתי שאני צריכה יותר מזה. אז עכשיו אני שוכבת על הספה ותוהה איך לנקות חלק מהרעש מהחיים שלי, או לפחות את ערימת הכלים בכיור. בתאילנד לא הייתה ספה ולא היו כלים ובחיים שלי היה הרבה פחות רעש, ובשעה הזאת כבר הייתי שקועה בחיבוק ובשינה.
6. מלונות. הזמנתי בערך שני שליש מהמלונות שלנו מהארץ, כמה שבועות לפני הטיסה, אבל די מהר הבנו שהצרכים שלנו שונים ממה שחשבנו. אז ביטלתי חלק ניכר מהמלונות שהזמנו, ומצאנו חדשים תוך כדי תנועה. השיא היה כשהגענו לחדר יפהפה במלון בקתות רומנטי ומקסים, אבל עזבנו אותו אחרי לילה אחד בלבד בגלל סיבות שאם מישהו היה מספר לי עליהן לפני שנתיים הייתי מתפוצצת מצחוק: לא היה אפשר לנתק את הדוש מהקיר ולקלח את מאי בנוחות, הדרכים בין החדרים היו שבילי חצץ שאינם עבירים לעגלה, ובחדר היו יותר מדי פריטים שבירים שפחדנו שמאי תחרב. הדברים שלנו אישית היו חשובים בחדר מלון הם: ארוחת בוקר – המילים הראשונות של מאי כשהיא מתעוררת הן "חביתה!", "דייסה!", אז בשביל הבריאות הנפשית של כולנו, הבנו שעדיף ששני הדברים האלה יהיו זמינים במלון עצמו. מקום – חדרים של לפחות 30 מ"ר, כדי שמאי תוכל לשחק בחופשיות גם אם יורד גשם וכו'. דוש שמתנתק מהקיר – כדי שנוכל לשטוף את מאי ולמלא בקלות את הגיגית שלה. וילונות אטומים לאור כדי להבטיח את קיומו של השנ"צ ושאף אחד לא יקום בחמש בבוקר. עדיפות למרפסת או מקום ישיבה אחר מחוץ לחדר שבו עדו ואני נוכל לדבר בקול קם בזמן שמאי ישנה (חדר ליד הבריכה זה בכלל להיט מהבחינה הזאת). ועדיפות למקרר קטן שבו אפשר לשמור חלב שקדים (מוכרים בכל סופר), ונשנושים למאי בסגנון יוגורט ופירות. עוד שיקול מרכזי היה כמובן המיקום של המלון.
בצ'אנג מאי למשל ישנו במלון Rimping Village, שהיה נהדר מכל בחינה, חוץ מזה שכדי להגיע למרכז העיר היה צריך לנסוע חמש דקות בטוקטוק. רק בגלל שלא מצאנו דרך להפוך את הנסיעה לבטיחותית עבור מאי, בעצירה הבאה שלנו בצ'אנג מאי בחרנו במלון אחר (Green Tiger Vegetarian House, גם הוא מומלץ מאוד).
7. ימים קשים. היו לא מעט כאלה בטיול. לא משנה איפה נהיה במשך חודש וחצי, עם ילדה קטנה חלק מהימים תמיד יהיו קשים. היה קשה כשמאי הייתה חולה, בקופנגן פעם אחת חשדנו שהיא פרקה את הכתף (היא לא), ופעם אחרת לא ירד לה החום ונסענו לעשות לה בדיקות דם בבית חולים (First Western – שירות מצוין ורופאים דוברי אנגלית, אבל מסחטת כסף), שם המליצו לנו לתת לה אנטיביוטיקה ומצאנו את עצמנו מתייעצים באמצע הלילה עם הרופא של הביטוח, והרופא של קופת החולים, ובייסיקלי כל רופא שהיה מוכן לדבר איתנו. היה עוד יותר קשה כשהיא החלימה ונכנסה לטנטרום על כל דבר קטן שלא קיבלה. אז הורדנו הילוך והתכווננו אליה כמיטב יכולתנו. בגדול, אני פשוט מעדיפה את הימים הקשים שלי בתאילנד.
8. ילד אחד. פגשנו בחופים לא מעט זוגות עם שניים ושלושה ילדים קטנים, שטרחו להדגיש שוב ושוב עד כמה אנחנו לא מבינים שאנחנו בחופש. אבל האמת שממש הבנו. אין ספק שלטייל עם ילד אחד זה סוג של מותרות. כל פעם שמאי הלכה לישון היה לנו זמן זוגי – לנוח, לדבר ולדגום את הבר של המלון. זה הרגיש כמו מן טיול מעבר מהטיולים חסרי האילוצים של פעם, לטיולי המשפחה ממוקדי הילדים שאני מקווה שעוד נעשה בעתיד.
9. חודש אחרי החזרה לארץ, תאילנד מרגישה כמו קלישאה של חלום רחוק. חזרנו לשגרת המשמרות והתיזוזים והמחלות. לא שיש לי תלונות לשגרה הזאת, עיצבתי אותה במו ידיי ואני עומדת מאחוריה, אבל בין לבין, חזרתי גם לחלום חלומות. כל פעם שטיול אחד נגמר, הטיול הבא מתחיל לנבוט בתוכי, דופק לי בראש בין מייל למייל בעבודה, מזכיר שכדאי שהוא ייצא לפועל, אני צריכה לפנות לו מקום במחשבות שלי כבר מעכשיו. אז אני מפנה. נתראה בחופש.
אם יש לכן שאלות על תאילנד עם תינוקות מוזמנות לפנות אל ליאה בכתובת: lialelev@gmail.com
