הרבה פעמים, בטח אחרי לידה, או אירוע מכונן אחר בחיינו, עולים בנו רגשות וצרכים. וכל אלו אל מול בן זוגנו. "איך הוא לא ראה שאני עצבנית", ו"איך לא הבין שנעלבתי ממה שהוא אמר", "ראו על הפנים שלי שאני כועסת" ו"איך הביא את זה במקום את מה שרציתי. אמרתי לו כבר שלוש פעמים". ועוד, עוד ועוד מחשבות כאלו שמתרוצצות אצלינו ללא הפסקה. והמחשבות ממשיכות, ונכון שאתם כבר מכירים הההמממממון זמן, אפילו מגיל 15, ומלא פעמים היה יכול לדעת בדיוק מה את צריכה, ולרוב מצליח במתנות יום הולדת ואומר תמיד את הדברים הנכונים. או לפחות כמעט תמיד.
וכן, בדרך כלל הולך לכם טוב והתקשורת ביניכם טובה, ואתם מבינים אחד את השניה, ומנסים מאוד לקחת חלק ולעזור אחד לשניה, אבל אז התחילו גזים, ושיניים, והוצאות כלכליות גדולות, ואז נכנסתם למצב של לחץ ועייפות ואין כל כך זמן לחשוב ולהתחשב, ונהיה בלאגן ולא מבינים לאן הזוגיות היפה שהיתה פה נעלמה.
חשוב לזכור שהעולם מלא שינויים, עייפות, הורמונים ומחשבות: האם עדיין אוהב אותי? האם היא אוהבת אותי יותר/פחות מהתינוק החדש? האם אני אמא טובה? מה בדיוק הולך לקרות עם האינסטינקט האימהי? ומה לכל הרוחות היא רצתה ממני? ובעיקר – איפה המוצץ? המשחה לטוסיק? ולמה נגמר החלב לקפה?
ראשית כל – הזוגיות לא נעלמה. היא פה. אבל!
שלא כמו בקומדיות הרומנטיות שהורגלנו אליהן עם הבחורה השווה, הבחור החתיך וסיפור האהבה שהתחיל הכי חסר סיכוי ונגמר ב"you had me at hello" או "I love you just the way you are", בסיפור הזה אין לנו תסריט. ואין במאי שלוחש לנו באוזן למה השני מתכוון, ואיזו הבעת פנים מתאימה. ואין לנו תסריטאי לשאול מה הדמות חושבת שהיא אומרת את מה שאומרת, ואין לנו צלם שיודיע כמה זמן לוקח לצלם את הסצנה וכמה טייקים ייקח עד שנעבור לסצנה הבאה.
אז איך מסדרים כזה? איך לא נותנים לעייפות ולרגשות האשם שלנו כהורים להתבטא ולפרש לנו לא נכון סצנות?
קודם כל זוכרים שזה הסיפור שלכם. ולא של אף אחד אחר. וזה בדיוק הזמן לשבת ולכתוב אותו. מתחילים בזה שקובעים מי עושה מה, מה כל אחד רוצה ומצפה מהשני בהתאם ליכולות, לצרכים ולזמנים שיש לכל אחד. זמן נתון לפרשנויות. אז דברו על זה, תבינו את סדר העדיפויות של כל אחד ואחת. הסיפור הזה שאתם בונים הוא שלכם והוא מתאים רק לכם. קחו את כל העצות והאמירות שקיבלתם מהסביבה – ועכשיו תסדרו אותם ברשימה ארוכה, ותתרחקו, קחו נשימה, תסתכלו על הכל מרחוק. ותעזו למחוק את מה שלא מתאים לכם בזמנים או בהרגשה בבטן. ותראו מה מכל הטוב הזה מתאים רק לכם. ותשאירו חלק לאחר כך, שאולי דברים אחרים לא יעבדו. כי סך הכל, תמיד טוב שיש גיבוי.
וכמו בכל תסריט הוליוודי טוב, צפו לדיונים, שינויים, סקרי דעת קהל, מחיקות והדגשות. אל תוותרו. לא משנה כמה זמן זה יקח. תארו לכם שיוצרי הסרט הקלאסי "אישה יפה" היו מוותרים. היינו מסיימים בריצ'ארד גיר נוסע לשקיעה וג'וליה רוברטס נותרת לבדה עם תואר ראשון. לא ממש הסרט הרומנטי שאפשר יהיה להתכרבל ולהתנחם אתו אחרי שישבתם עכשיו שעה והתווכחתם תור מי לקום היום בלילה.
תזכרו – אתם בתפקיד חדש. שניכם. וגם אם זה ילד שני, בטח כבר הספקתם לשכוח כמעט הכל. גם אם חשבתם שאתם יודעים איך תהיו כאמא/אבא, מציאות חדשה נכנסה לחיינו וחייבים להתחשב בה. כי לא משנה מה היו הציפיות לנסיך ולנסיכה החדשים יש אופי משלהם ואתם צריכים ללמוד להכיר אחד את השני, ואחד את השניה בתוך הסצנה החדשה הזאת.
הרבה פעמים את מצפה שהוא ידע ויעשה והוא רק מחכה שתסבירי ותגידי לו מה לעשות כי, תכל'ס, הוא באמת ניסה להקשיב למה שאמרו בקורס הכנה ללידה, אבל הוא מעדיף שאת תסבירי לו. את היית כל היום עם התינוק, ולמדת להכיר ולפתח אינסטינקטים (או עדיין לא) והוא לא מבין שאת רק מחכה שהוא יחזור כדי שיתן לך לנוח.
קחי אוויר, תספרי לו מה חשוב לך ומה חשוב לך שיעשה ובמה את צריכה עזרה ותמיכה. תלמדי מתי צריך שתזכירי, תסבירי, ולא לשכוח – זה חדש גם לו. לפעמים אף יותר, כי לצערנו הרבה לא מדברים מספיק על אינסטינקט אבהי.
האינסטינקט האבהי מתפתח אבל יותר לאט. חלק גדול ממנו מגיע מהמקום התרבותי שנלמד בגיל צעיר והוא מתרכז באינסטינקט ההגנה. להגן על האם והנולד מבחינה פיזית וכלכלית. שלעיתים יכול להביא את האבות דווקא להתרכז בעבודה ובעניינים כלכליים. חשוב כמו כל דבר למצוא את האיזון.
וכמו בקומדיות הרומנטיות, שפתאום באמצע הסרט הכל נראה מתחרבש ומאבד סיכוי, ומסתבך ומסתבך אז הגיבורה מחליטה שאין מה לעשות. חייבים לעשות משהו אחר, לא בדיוק מה שהיא רצתה, ולא בדיוק מה מצופה ממנה, אבל אז פתאום רואים ושומעים והבחור בא בריצה – אז את זה. במילים אחרות: תשחררו. שניכם! גם אם הוא לא עשה בדיוק את מה שבקשת, אולי הוא לא הבין למה התכוונת, אפשר שרצה להפתיע אותך ולעשות מעבר, ואפשר שפשוט הוא לא מצליח לעשות בדיוק כמו שאת עושה, וצריך להתאמן, להיות סובלניים וקשובים, ולהסביר שוב אם צריך.
חשוב מאוד לבדוק שהשני אכן התכוון למה שאמר או שהבנו נכון את מה שהתכוון לומר. ואם לא הכנסנו למילים ולטון את המחשבות שלנו. זה יכול להיות דרך כך שנשאל למה מתכוונים כאשר זה נאמר, אפשר גם לשאול אחרי, להגיד שהדברים לא היו נעימים, שהטון לא היה נעים ובעיקר, לשבת ולדבר על הפגיעות. כי להיפגע זה בחירה. אנחנו נרגיש עצובים, כועסים. אבל להיות פגוע זה לעשות משהו עם הרגש הזה. ואנחנו יכולים גם לבחור ללמוד מזה ולראות איך עושים אחרת. בקיצור – להיות הבימאים של חיינו. כי יש סרטים ששווה לראות פעמים ושלוש כדי להבין את מלוא הרומנטיקה, לא?
ואז ללמוד לסלוח אחד לשניה שהעליבו שלא בכוונה, שלא ראו את מה שבדרך כלל רואים או שהרימו קול מתוך תסכול כי אנחנו לא מושלמים ובטח לא מלכת ומלך הכיתה או וונדר וומן וקפטן אמריקה. אנחנו אנושיים בלבד. ולזכור, השקיעה עדיין בחלון (תסתכלו), ותמיד אפשר לצעוד בה יד ביד בסוף.
לקיחת האחריות היא עלינו. להבין שהעייפות גורמת לנו להיות יותר עצבניות, לראות דברים אחרת, לבדוק האם אנחנו אומרים או עושים משהו שהוא קצת אחרת, קצת לא רגיל ולא לחשוב שהשני ידע לצפות מראש. להגיד מה שאנחנו רוצים בצורה שהשני גם יכול להבין זאת.
לא לשכוח שמעבר לתפקיד ההורי החדש (או הישן והמתחדש) אתם גם זוג. לפנות זמן איכות זוגי, לעשות דברים מהנים ביחד, להיזכר במי שהייתם ולחוות, אפילו רק לרגע, את ה"HAPPILY EVER AFTER". ולכו לראות יחד קומדיה רומנטית. ממש עכשיו.
נעמה רבינוביץ', היא מטפלת משפחתית זוגית בגישה אינטגרטיבית. לפרטים נוספים ופגישת יעוץ לחצי כאן.
