לורה מאזה, בלוגרית ובעלת עמוד פייסבוק מצליח, פרסמה השבוע פוסט בו היא מתארת כיצד התמודדה עם עכבר בחדר של הילדים שלה. הסיפור המצחיק שלה זכה לכ-400 אלף חיבובים ולמעלה מ- 200 אלף שיתופים. תרגמנו לכן את רובו, וזה הולך להיות מצחיק:

"אוקיי אז התלבטתי אם לפרסם את זה כי אני משוכנעת שאנשים יחשבו שאני אדם מוגבל בחיים וחסר בגרות אבל אני כבר הבנתי שהם צודקים, כך שאני יכולה לעשות זאת.

היום ראיתי עכבר בחדר של הבנים שלי.
עכבר.
סטיוארט ליטל החליט לבוא לבית שלי ולהקים מחנה ליד המגירות של הבנים שלי.
ראיתי אותו וקפאתי.
וזה היה מסוג הפעמים שקופאים ומרגישים שאסור לנשום גם.
ניסיתי למצוא את הדופק שלי שוב כאשר הבת שלי החליטה להיכנס לתוך החדר בהליכת הפעוטות שלה ואני צרחתי לא! וזה לא היה רק ​​לא. זה היה ה-לאאאאאאאאאאאאאאאאאא הכי חזק שעשיתי בחיי.
סגרתי את הדלת והשארתי את ג'רי הקטן (בן זוגו של טום) לבדו.

החלטתי לטלפן לבעלי כי יש עכבר בבית.
כשהוא ענה לטלפון אמרתי "עכבר" וגמגמתי מזעזוע. זה לא מיקי מאוס, בסדר. זה רטטוי אבל קטן יותר והוא לא עושה איזה מרק טעים, הוא הולך לרסס את הזרע שלו ולעשות תינוקות בכל מקום ובאוזניים של הבנים שלי והם יזחלו בפה שלי … עכבר בפה שלי!
"הא?" הוא אומר
"עכבר בבית" אני אומרת עדיין מזועזעת
"חתול בכובע" הוא משיב.
"אין מותק, יש עכבר בחדרה של לוקה, אתה צריך לחזור הביתה עכשיו ולהוציא אותו החוצה!"
"אה מותק פשוט תוציאי אותו החוצה או שתהרגי אותו".
"להרוג ???"
ברור שהבחור הזה לא ראה את הסרט 'מכשפות', שבו המכשפה הופכת לעכבר אחרי אכילת מרק, ומניעה אותו על ידי השף והמוגלה הירוקה.

"יש ילדים בבית, הילדים שלך, אתה צריך לבוא הנה, אני לא יכולה להציל אותם"

הוא צוחק. הוא חושב שאני צוחקת.

הפנים האלה לא מתלוצצות. הפנים האלה מפחדות שהעכבר הזה הולך לקרוא לכל החברים העכברים שלו ברדיו שיצטרפו אליו לאורגיה. לא על השעון עכבר שלי. לא על השעון שלי.

אבל כמובן שהוא לא יכול לראות את הפנים שלי כי הוא בטלפון.

"אוקיי אני רצינית יש עכבר בבית ואני משתגעת. האמת שקיללתי יותר אבל אני מנסה להיות נחמדה פה. די בטוחה שקראתי לעכבר במילה שמתחילה באות ז'.

"איפה זה?" הוא שואל.
"בחדר של לוקה".
"איפה?"
"אני לא יודעת אפתח את הדלת".

אני פותחת את הדלת לאט כל כך… סנטימטר אחר סנטימטר במהירות של שבלול, לאט כל כך שאני שומעת את בעלי שואל אם אני עדיין שם.

וזה שם. באותה נקודה.

"זה מת!!!!!" סגרתי את הדלת.
הו אלוהים העכבר מת. יש לי עכבר מת בבית. אני מתחילה לבכות קצת.
"הוא מת… מעולם לא היתה לו הזדמנות לחיות את חייו".
"בייב פשוט תזיזי אותו עם פיסת נייר ותכניסי אותה לפח, אני צריך ללכת לפגישה".

אז ניתקתי אותו. כי ברור שאני לבד בסיפור הזה. אני לבד ואני צריכה להיות אמיצה… אז אני לוקחת שוט של ויסקי ואומרת לעצמי "בסדר לורה, היום הוא היום בו תוכלי להילחם בפחד הגדול ביותר בחיים ולהסיר עכבר מת מהבית שלך".
אמרתי את זה 10 פעמים מול המראה לפני, וסטרתי לעצמי כמה פעמים לפני שנכנסתי במורד הדלת והתחלתי לחדור פנימה כמו אביר בשריון נוצץ עם פיסת נייר, צועקת כמו האישה הלוחמת אני ואז אני מבינה…

אני מבינה שזה לא עכבר.

לא, לא עכבר בכלל …

זה נמר קטן …

נמר צעצוע זעיר.

אני מהנהנת לעצמי ואומרת "לעולם לא נספר לאף אחד על כך".

בעלי חזר הביתה כעבור 4 שעות ושאל אותי איך הסתדרתי… "אמרתי חבר, טיפלתי בחרא הזה".

ובכן עכשיו העכבר מחוץ לסיפור…".

בתגובות לפוסט העלתה תמונה של ה"חיה" האמיתית שהיתה על המיטה: