היא אחת הבלוגריות האהובות עלינו זה בטוח, ואנחנו משתפות פה הרבה דברים של Constance Hall האוסטרלית. הפעם, אנחנו חייבות להודות שלא לגמרי הסכמנו אתה. נכון, אין סיבה שתרגישי קורבן, אבל גם מי ש"מקריבה" הכל לאו דוקא עושה זאת מקורבנות. מה גם, שברור שלא כל האבות תואמים את התאור שלה. אז למרות שיש לנו קצת ביקורת על דבריה, סביר להניח שחלק פה דוקא כן יזדהה עם הנאמר. הנה הפוסט הויראלי שלה מהשבוע האחרון:

"אני מדברת עם הרבה נשים, הרבה. וכל כך הרבה סיפורים נשמעים כל כך דומים זה לזה.

את מביאה לעולם תינוק…

את מקריבה הכל כדי להיות אמא, שינה, הגוף שלך, את הזמן שאת מקדישה לשיער שלך, לשבת בשירותים לבד, לשתות, לפגוש אנשים.

בעוד שהשותף שלך מקריב… חלק מכספו… חלק מסוף השבוע שלו…

אז אחרי שהקרבת הכל כדי להביא ילד, את נבחנת כל רגע, הבחירות שלך נשפטות, למרות ש-24 שעות ביממה את עוסקת רק בקבלת החלטות על ילדיך.

בזמן שהמאהב שלך נשפט… לא הרבה.

הילד שלך מחרפן אותך ואת מאבדת את הסבלנות,

הליבידו שלך כבר התחפף מפה יחד עם הסבלנות שלך איפשהו בין המאהב שלך שלא מתעורר עם התינוק והציפיות שלו לארוחת ערב חמה… לאחר סיבוב פאב.

מזהירים אותך, בעלך יזיין מישהי אחרת אם את לא תעשי את זה איתו. נהדר.

הילדים שלך נרדמים והאשמה מציפה את הלב שלך. איך את יכולה לכעוס על המלאך הזה?

ואת שונאת את עצמך כי את לא מסוגלת לעשות סקס, המזג שלך קצר, הבית שלך הוא בלגן ואת לא חזרת לעבודה המזדיינת שלך כך שהפמיניסטית הפנימית שבך כל הזמן לוחשת לך איזה מודל לחיקוי מחורבן הפכת להיות.

אז אולי… אנחנו צריכים ללכת כל הדרך בחזרה להתחלה… אולי להקריב הכל לא היה התשובה אחרי הכל…

מה אם היינו חולקים את שעות השינה? מה אם היינו נותנים לקהילה שלנו לעזור לנו כדי שנוכל לעשות את הקורס אמנות המחורבן הזה או לשמור על זה סולו החג שהפך זיכרון רחוק, או פשוט לצפות בטלויזיה בשלום, מה אם מן ההתחלה דרשנו יותר מהמיניות שלנו? אולי אפילו אורגזמה…

אולי התרעומת והתסכול לא היו פה, אולי לא נצטרך לצעוק על הילדים, להתעלם מהבן זוג שלנו. אולי אין סיבה להרגיש אשמה ולשנוא את עצמנו.

האמא הקורבנית שייכת לעבר.
את חייבת את זה לילדים שלך – לשים את עצמך קודם.
ללמד אותם כי להיות אמא פירושו להראות להם מה זה באמת אומר להיות אישה ולא פרה זקנה.
וזין על הכביסה.
החיים שלך חוזרים. את חוזרת".