בסוף השבוע האחרון ישבנו בבית קפה. בישבנו הכוונה, האיש שלי ואני, ושלושת ילדינו, כשחלק מהם הן תאומות בנות 10 חודשים. מאתגר משהו. אכן. ובכל זאת צלחנו את האתגר. הבנות, שכבר אוכלות מוצקים יפה להפליא, ישבו בכיסאות אוכל מול האיש שלי, שכיבד אותן בכל מה שבא ליד. לכאורה פעולה מאוד פשוטה. אב מאכיל את בנותיו. בפועל, טוב שהוא לא קיבל אות הצטיינות והדליק משואה. הקהל בבית הקפה התמוגג מהמראה. כנראה לא בכל יום יוצא להם לראות כזה דבר. אב מאכיל את בנותיו.

כשבפעם השלישית מישהי נגשה אליו ואמרה לו שהוא ראוי לקבל את תואר "אב השנה" (לא ברור מטעם מי אגב והאם התואר כולל מענק כספי כלשהו או לפחות חופשה זוגית שכרגע רק נוכל לחלום עליה ולא באמת לממש) אני התנועעתי לי בכיסא בחוסר נוחות והשאלה פשוט נפלטה ממני: "האם היית נותנת גם לי את תואר אם השנה אם הייתי במקומו?" האשה, שהיתה נחמדה עד מאוד, קצת התבלבלה, ספק אם חשבה לה "המסכן הזה, גם מאכיל את הבנות שלו וגם נשוי לאשה הכי לא מפרגנת בתבל", או ספק באמת נדהמה לעצמה, אולי אפילו שאלה את עצמה את אותה שאלה גם. אולי אפילו פלאשבקים של שנים בהן גידלה את ילדיה במסירות חלפו על פניה באותו רגע. אולי רק המחשבה שהיא רוצה לצאת לפני הפקקים הטרידה אותה. לעולם לא אדע. כי את המבוכה הקלה שלה מיד עצרתי בחיוך ובכאילו התנצלות שאיזה חמודה היא.

אז ראשית כל הבהרה – האיש שלי באמת ראוי לתואר אב השנה. אבל לא בגלל שהוא מאכיל את הבנות שלו. בגלל שהוא פשוט אבא מקסים כמו שהוא איש מקסים. בגלל שיש לו רוח שטות הרבה יותר ממני ואיזה כיף לילדים שלנו על זה. בגלל שהוא סובלני, מכיל, אוהב, מחבק. בגלל שהוא האבא היחיד שלהם והוא אוהב אותם אהבת אמת. אבל הוא אב השנה, כמו שרוב האבות סביבי ראויים במידה דומה לתואר זה. גם האימהות סביבי, שגם הן מכילות, מחבקות, אוהבות, מטפלות, משתטות, מלטפות. גם הן ראויות לתואר הזה.

זה נכון שעם תאומים את מראש מקבלת פידבק שאין סיכוי שיתנו לך גם עם חמישה ילדים בהפרש של שנה כל אחד, ויכול להיות שאנשי בית הקפה העריצו את האיש שלי בגלל שהוא האכיל שתי בנות ולא אחת. אני רק תוהה כמה אימהות היו מקבלות תואר דומה, גם עם תאומים. ככל הנראה, לא הרבה.

תגידו, איזו צרת עין, גם חושבת שהאיש שלה אב השנה ובאותה נשימה מתרגזת כשאחרים רוצים להעניק לו את התואר הנכסף ולא לה. יכול להיות. יכול להיות שאני פשוט צרת עין. אבל הייתי רוצה להגיד פה משהו לכל האימהות באשר הן. לכל האבות. ולכל אנשי בית הקפה. למה, למען השם, כשאבא עושה פעולה פשוטה ביותר שמסתכמת בלהיות עם ילדיו כולם מרגישים צורך לתמוך, לעודד, לפרגן? כשאמא עושה זאת זה לא ממש מזיז לאף אחד, יתרה מכך, לרוב יהיה מי שימצא ביקורת בהתנהלות שלה.

מה שבאמת מבאס בכל הסיפור הזה הוא שלרוב נשים – וכן, לרוב נשים מהדור הקודם, האימהות שלנו – הן אלה שמקבעות דפוסים שכאלה. שלא מהססות להגיד דברים כאלו ליד הנכדים שלהן שכבר מבינים הכל וקולטים הכל ומקבלים את העובדה שלאבא שלהם יש סולם מגיע הוא עד השמיים, ואבא שלהם כל יכול כי אף אחד לא יעיר לו אם יאכל ארוחה פעמיים, יחווה משבר גיל ארבעים, יצא לטיול על אופנוע וישתה בירה כל יום בשקיעה (שאגב, הלוואי וכל הורה יעשה את הדברים הללו, בלי קשר לנשים וגברים). אבל הכי קל להאשים אחרות. הרי גם אנחנו חוטאות בזה! עם יד על הלב, כמה פעמים יצא לכן להסתכל על אב טוב ולהתמוגג? כמה פעמים יצא לכן לעשות זאת ליד אמא כזו?

עכשיו שוב בטח תגידו, איזו קרציה. מסכן האיש הזה שלה. קצת פרגון. למזלי, האיש שלי מבין את כל מה שכתבתי כאן. הוא מעריץ כל רגע של שפיות, חרדה, שמחה, כיף, עייפות שאני חווה מדי יום עם הילדים שלנו ואני מעריצה את זה אצלו בחזרה. אנחנו מוקירים אחד לשני על כל רגע כזה, והוא יודע שהסיבה שנדלקתי בטקס חלוקת פרסי אבות השנה, שאף אחד לא הודיע לי שמתקיים באותו יום בבית הקפה, לא קשורה אליו בכלל.

הטקס הזה מתקיים מדי יום בכל מקום בארץ, תמיד ינכחו ילדים בקהל, וההבניות החברתיות האלה רק מתגברות, מתעצמות לכאורה, בעולם פתוח יותר. בואו נסיים עם זה, אני לא חושבת שמישהו צריך לתת לי כבוד מדי יום רק בגלל שאני אמא (ובמקרה גם לתאומות). אני לא חושבת שצריך להצדיע לי. לא לאיש שלי. לא לאימהות סביבי. לא לאבות. אני חושבת שבעיקר הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו בעולם קצת פחות חשוך, קצת יותר מואר, קצת יותר שוויוני, קצת יותר מאפשר והרבה פחות שיפוטי וביקורתי. ולאשה הזו שרצתה להעניק את התואר, את מקסימה. ואין לי שום דבר רע להגיד לך, אבל הייתי רוצה שתקראי את כל מה שכתבתי כאן.