"נו, הוא מרים את הראש כבר?", "והוא מתהפך מהבטן לגב?", "ומהגב לבטן?", "מתי הוא יתחיל לזחול לדעתך?", "הוא כבר הולך?", "מה היא לא מדברת?"
נשמע מוכר? בימינו (ואולי גם היה כך פעם, אבל אני לא יודעת) נראה כי לכל אחד ואחת הזכות להעיר, לבקר ולפאר את הילדים שלנו. לכל אחד ואחת יש דעה. וכולם חושבים שאנחנו רוצות גם לשמוע אותה.
אני ממש זוכרת איך כבר מהרגע הראשון אחרי הלידה, השאלות האלו עלו. הן עיצבנו אותי מההתחלה, אבל מפאת הנימוס אף פעם לא הגבתי. לצערי, אז זו הייתה רק ההתחלה. כמעט בכל מפגש עם אחיות טיפת חלב, אימהות אחרות, קרובי משפחה ואפילו שכנים ומכרים ברחוב, הבן שלי עובר איזושהי בחינה לגבי ההתפתחות שלו, והתאמתה לילדים מסביבו.
אחות טיפת חלב תעיר לנו על ההתפתחות שלו ביחס למדדים, אמא אחרת תעיר על ההתפתחות שלו ביחס לילדה שלה, השכנה תשווה אותו להתפתחות של הנכד שלה וקרובי משפחה ישוו אותו אלי/אל בעלי או לילדים שלהם. ובכל פעם מחדש אני חווה רצף תחושות שנע בין גאווה, בושה, חוסר נוחות, ובעיקר רצון לצעוק: "מה זה עניינכם???" "תעזבו לי את הילד"?
סך הכל, הבן שלי מעולם לא סיפק לי סיבה לדאוג להתפתחות שלו, אבל החברה מסביב עשתה את זה. לקח לי זמן למצוא את הכוחות הפנימיים שלי, את הרוגע והביטחון שאפשרו לי פשוט להשתיק ולהתעלם מכל הקולות האלו ולאפשר לו להיות הוא. אבל אני בכל זאת תוהה למה יש הרגשת תחרות בחברה שלנו? מי הכניס אותנו לזה ואיפה לעזאזל היציאה?
מלבד היותי אמא אני עוסקת בטיפול ובחינוך. אני עובדת עם ילדים בגילאים שונים כבר שנים. ובואו אני אספר לכן סוד – ילדים שונים אחד מהשני. כמו מבוגרים סך הכל. לכל ילד יש את הדרך שלו, את האופי שלו, את הטמפרמנט שלו ואת הסיפור שלו לספר לעולם ולגלות בעולם.
כל ילד מתפתח בדרך שלו, ולא רק בהתאמה לטמפרמנט שלו ולאופי שלו, גם בהתאמה לפיזיולוגית הגוף שלו, (יש ילדים שנולדים חזקים יותר, ארוכים יותר או להפך), לאווירה בבית שלו (לדוגמה, יש בתים עם יותר גירויים ויש בתים עם פחות גירויים), למסגרת החינוכית שבה הוא נמצא, (מסגרות שונות מאפשרות חללים שונים וסוגי פעילות שונים), למצב המשפחתי שלו (לילד ראשון יש למידה אחרת מאשר לילד שני או שלישי) וגם לחינוך שלו (הורים שונים מעודדים, מאפשרים, דברים שונים).
מישהו, מתישהו החליט שמהר – זה טוב יותר. כהורים אנחנו חווים תחושת הקלה כשהתינוק שלנו מתחיל לזחול, (ועל אחת כמה וכמה אם זה קורה מוקדם מהמצופה), או ללכת או לדבר. כל הורה שמח שהילד שלו לומד לעשות עוד משהו לבד. אנו רואים זאת כהצלחה אישית שלנו שהילד שלנו מתפתח מהר, ונלחצים אם הוא לוקח את הזמן.
אבל למה?
בימינו זה כבר ידוע שהסקלה ההתפתחותית רחבה. מלוות התפתחותיות, פיזיותרפיסטים התפתחותיים – כולם יאמרו ויחזרו – שישנן דרכי התפתחות רבות שיובילו לתינוקות/ילדים ואנשים בריאים. כאימהות אנחנו נוטות להילחץ הרבה יותר מהר ממה שאנחנו צריכות. הרי גם תינוקות שמתחילים להתהפך /ללכת/לדבר מאוחר – ברוב רובם של המקרים סוגרים את הפערים. בסוף רובם עושים זאת (פרט למקרים בהם יש בעיה שדורשת טיפול מקצועי).
אבל במקום פשוט לאפשר להם להתפתח בדרכם, במקום פשוט להיות אתם וליהנות מהתהליך שלהם לגלות עולם אנחנו מושפעות מהחברה. ובעצם למה תינוק קטן ומתוק שחי לו בנחת בעולם וגדל בקצב שלו צריך באיזושהי צורה לחוות תחושת אכזבה עצמית? למה אנחנו צריכים להוביל אותו בכוח – בדרך שהוא יוכל לעשות לבד בצורה שלו, בזמן שלו?
התחרות הזו, וכן, אני קוראת לזה כך כי זו המילה הכי נכונה – פוגעת בכולם. אם נבין שלכל ילד יש את הסיפור שלו, את הקצב שלו, את האופי שלו וכחלק מזה גם את תהליך ההתפתחות שלו. אם נזכור שלפעמים מתחילים מהר ומאטים – לפעמים מתחילים לאט ומאיצים. לפעמים הכל יהיה מהיר יותר ולפעמים הכל יהיה איטי יותר. אבל הכל בסדר.
תנו להם, תנו להם לגדול, תנו להם להתפתח. תנו להם להיות מי שהם. ועל הדרך גם להיות מי שאנחנו.
שרי גת כהן, הגיעה לאימהות מעולם הריפוי, היוגה, החינוך וטיפוס ההרים. עוסקת כיום, בפיתוח תוכניות ליווי לאימהות לאחר לידה, הנחיית הורים לתהליכי תמיכה הוליסטיים בילדים וביזמות חברתית – קהילתית. בעלת הבלוג אימהות במודעות.
