כולנו הזדעזענו ממקרה המורה הפדופיל. אולי אפילו החלפנו איזה סמול סטוק בנושא, אבל את שאר היום שלנו המשכנו כרגיל. זה תמיד מרתיע אותנו ועובר כמו כלום, הרי אנחנו ערניים מספיק, בוחנים היטב את הסביבה, אבל גם בטוחים שלנו זה לא יקרה. הרי זה לא שיש אות פדופיליה וסממנים מוכרים אחרים שיכולים להתריע בפני סכנה. הם נמצאים בכל מקום כולל חיק החברים המצומצם והרחוק, התא המשפחתי וגם הקולגות שלנו – עכשיו לכו חפשו מי זה מי.

אני שחוויתי הטרדה מינית כשהייתי בת ארבע לא הבנתי מה בדיוק קורה שם באמצע הלילה כשידיים זרות, אך מוכרות מאוד, פלשו אליי. אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר קורה לי, ועד שהבנתי עם עצמי שמשהו לא תקין ורצתי לאמא עברו עוד כמה וכמה פעמים. זה היה בתוך התא המשפחתי, וכן, גם התגברתי על זה, ושוחחתי עם הילדה שבי מיליון פעמים, והיא ישבה ודיברה על ספת הפסיכולוגית שלי עוד שנים ארוכות אחר-כך, עד שהגענו להבנה, להשלמה, לחוף מבטחים עטוף זהב עם קריצות וחיזוקים והרבה הומור. אני לא סוחבת אותה על גבי וגם לא חייה אתה, אבל כשהיא מגיעה אנחנו אומרות שלום, מתחבקות וכל אחת לדרכה.

כשילדתי את בתי הבכורה הן נפגשו, הילדה הקטנה שהייתי והיא, הן נפגשו באמבטיה, בזמני החתלה, בשעת הנקה, אבל המפגשים היו כה חדים וברורים שחוויתי את כל מה שעברתי בשנית ובמבט אחד אליה כבר נרגעתי והרפיתי את השרירים. אני מדברת מהמקום שלי כמובן, והמקום הזה אומר לי שאני לא יכולה לסגור אותה בבית וגם לא יכולה לשמור עליה כמו חיה מטורפת ולהחדיר בה פחדים איומים. מי שחוותה הטרדה מינית ככל הנראה תזדהה עם חלק מן הדברים שכתבתי או תבין את הרצון הגדול לטוס לחו"ל עם הבעל, שם טוב, מבלי לפחד להשאיר את הקטנה בידיים טובות ומוכרות. אני תוהה המון אודות המקום הזה בחיי וכמה הוא ישפיע על הבת שלי. האם מותר לי להתנהל אתה ממקום של פחד ואיפה הקו של לגונן הופך לשיגעון? אני רוצה שהיא תגדל חופשיה, נטולת פחדים ומלאת אמון באנשים, שתאהב אנשים ואת עצמה בראשונה, שתאהב את הגוף שלה ותלמד לכבד אותו, שתהיה חדה וברורה בלי פחד, אני רוצה אותה חופשיה בשדות לא חוששת להתגאות במה שבורכה.

אני לא באה לחנך אף אחד, ולצערי גם לא לעמוד בראש עצומה הקוראת לשינוי החוק, אבל אני כן יכולה לפחות לבקש מכם שתחשבו על כמה דברים שבאים לנו מאוד בקלות. על השפעתן העצומה של מילים ושמירה על כבודו של הגוף.

למידה ואהבה עצמית מגיעה בראש ובראשונה מאתנו. למדו את עצמכם לחתל במקום מוצנע. אנחנו מתרגלים לחתל איפה שנוח לנו, והרגל, כהרגלו, נוטה להישאר גם בגיל מאוחר יותר כשהם מבינים את המשמעות של להיות ערומים, וזה לא בהכרח חייב להרגיש להם נוח. תשאלו אותם, תכבדו אותם גם אם זה מרגיש לכם הכי טבעי בעולם, גם אם אין ממה להתבייש – וברור שאין.

תבקשו שיבקשו רשות. סבא, סבתא, אחים דודים וחברים – כולם באותה רשימה, כמה פעמים יצא לכם לראות ולשמוע את התינוק שלכם בוכה כי סבתא רוצה להביא לו נשיקה או חיבוק והוא ממש לא בעניין ופתאום צץ לו שוקולד משחד? תחשבו על זה רגע, חוץ מאכילה רגשית זה לא מרגיש לכם כמו הרגל ממש לא טוב? תסמכו על הילד שלכם גם אם הוא רק ממלמל. הוא לגמרי יודע ומרגיש מה לא טוב לו, לא נוח ולא נעים לו. היום זאת סבתא, ומחר זה הבחור עם החולצה האדומה שמציע סוכריה תמורת ליטוף או דברים גרועים אחרים.

תתנו תחושת ביטחון, תגרמו לילדים שלכם לספר לכם הכל – אבל הכל! וזה מתחיל בלהפסיק להסתכל על הדברים הקטנים שממרומי ה-1.70 שלכם נראים זניחים ולא ממוטטים.

מכירים את זה שהילד נפל, נשבר לו הביסקוויט או חטף נשיכונת בגן? אנחנו לא חווים את זה אותו הדבר וכדאי שנתייחס בפרופורציה הנכונה למה שהילדים שלנו מרגישים. מה שאני אומרת פה זה שנפסיק עם כל ה"לא נורא, איזה דרמה, מי ישמע מה קרה, בגלל זה בוכים?!" להפסיק לזלזל במה שהם מרגישים. ברור לי שזאת לא הכוונה, אבל יש כל כך הרבה מילים שמביעות התעניינות בסיטואציה, שמרככות ושמות הכל בפרספקטיבה הנכונה לילד שלנו מאשר לזרוק את ה"לא נורא" הזה. הרי אם נגיד "לא נורא" על כל דבר את הבאמת נורא כבר לא נשמע.

תהיו זמינים אליהם ותמיד תקבלו אותו בזרועות פתוחות, תציעו חיבוק דב כנחמה, תנו עירסול או מיליון נשיקות על הלחי.

תגבו אותם תמיד!

ממש באותו עניין של בקשת רשות, הילד שלכם לא מעוניין להגיד להתראות, לא רוצה להביא חיבוק, לא רוצה על הידיים – לא צריך ולא משנה כמה התגעגעו אליו. דברו אתם בשמו. תעמדו על שלו אם הוא עדיין לא יכול, גבולות מתחילים בתא המשפחתי ולא רק בחוץ.

למדו אותם להגיד די! אני לא רוצה! מספיק! להיות ברורים, תעזבו שניה את הלא נעים לי, לא נעים לי נשמע כמו לבקש התחשבות אבל יש סיטואציות שדורשות החלטיות. אני לא רוצה!

למדו מגיל קטן על אהבה וכיבוד הגוף שלהם, על האזורים המוצנעים שלהם שהם רק שלהם ולא חולקים בהם.

תהיו ערניים, אל תביכו אותם ושימו גבול כשאנשים אחרים גורמים להם אי נעימות.

אם אחד מהילדים מובך מכך שאבא מסתובב עם תחתונים או שאמא עירומה, מותר ובוודאי שכדאי לכבד. לא מזמן שמעתי שבבית של החברה מהגן האבא מסתובב לו בתמימות בתחתונים וזה מאוד מביך את הילדה. זה לא נעים להעיר, אבל לא נעים מת מזמן. אפשר לבקש בצורה מנומסת והעיקר שכולם ירגישו בנוח.

תהיו ערניים, תשאלו איך עבר עליהם היום, עם מי הם שיחקו היום, כמה הם נהנו ואם קרה משהו חריג. תשאלו אותם, תקשיבו להם, תקשיבו בעיקר למה שהם לא אומרים, להרטבות חוזרות בלילה, לשינויים קיצוניים במשקל, לחוסר ביטחון פתאומי. תהיו שם בלב מכיל. זה הכי טוב שאפשר לעשות.