יום הולדת שלוש לבנות הגיע, ופעם ראשונה שהרגשתי שזה ממש חשוב איך אחגוג להן. יום הולדת שנה חגגנו בענק למרות שהן לא הבינו על מה המהומה, שלא לומר נבהלו מהמהומה. זה היה יותר בשבילנו, הורים טריים ומרוגשים שצלחו את השנה הראשונה. גם ביום הולדת שנתיים הרגשתי שהן לא ממש בעניין (מצד שני אולי אני לא הייתי ממש בעניין כי הייתי בדיוק שבועיים אחרי לידה). בכל מקרה הרגשתי שהן זורמות, לא מאד התרגשו מהחגיגה פשוט שמחו שכל המשפחה הייתה אצלינו.
אבל השנה, הן כבר ממש בעניין. כל שבוע חוגגים למישהו אחר בגן ויש טקס שלם שמוקדש רק לו. הן באות הביתה ושרות שירי יומולדת, מושיבות את הבובה של הכלב על הכסא, מביאות לו עוגה, מרימות אותו ושרות היום יומולדת לכלב. (כשהן ניסו לעשות זאת לכלב שלנו זה כבר נגמר אחרת.) הן דיברו על היומולדת, החגיגה בגן ריגשה אותן, עם כל הטקס מסביב, העוגה, השירים והריקודים.
כבר כתבתי בבלוג שלי לא מעט על הצורך בנפרדות בתאומים, בפיתוח אישיות נפרדת ועצמאית לכל אחד מהם, גם בעיני עצמו וגם בעיני הסביבה, ובנושא יום ההולדת עלתה שאלה קשה – האם לחגוג להן ביחד? התשובה האוטומטית היא: ברור שכן. הן נולדו באותו יום, הן שתיים, זה הייחוד והכוח שלהן, למה לקחת את זה מהן? אך ככל שקראתי יותר ויותר על הנושא התשובה שלי השתנתה ל- למה כן בעצם?
יום הולדת הוא יום חשוב מבחינתי. מאז ומתמיד השקעתי מאוד בימי הולדת של הסובבים שלי וכן, גם ציפיתי שישקיעו בשלי. יום הולדת זה הזדמנות להראות אהבה ולהרעיף תשומת לב על מישהו שאוהבים, להוקיר לו תודה ולשמח אותו מהלב. ואם לי כיף שחוגגים לי, למה שלא אעניק את הזכות הזו לבנותיי? אני מניחה שכשיגדלו יהיה יותר מוזר (אם כי לגמרי אפשרי) לחגוג לכל אחת ביום משלה, כיון שהן יבינו שנולדו באותו תאריך, אבל, כרגע, כשאין בעיניהן משמעות לתאריך אלא רק לחגיגה ולהתרגשות סביב המאורע, ובגן, שם הן מבלות את רוב זמנן, יום הולדת פירושו מתן תשומת לב מיוחדת לילד אחד שכל הפוקוס עליו – למה שהן לא יזכו לזה? ככל שחשבנו על זה יותר הבנו שאמנם את המשפחה נזמין פעם אחת למסיבה בבית אבל בגן אנחנו הולכים לחגוג להן בנפרד, בימים נפרדים. ויתרתי על האפשרות לחגוג להן באותו יום אחת אחרי השניה כי הרגשתי שזה עדיין ביחד. לא רציתי להגיד להן – "איזה כיף מחר יש לכן יומולדת בגן", רציתי להתרגש עם כל אחת ביום נפרד משלה.
האם היו לי חששות? בוודאי שהיו. הן בנות שלוש. לי הן נראות ענקיות אבל הן לא. הן בקושי יודעות לחלוק צעצועים ("זה שלי מהבית!!!" ארבל צועקת על ירדן, וירדן מביטה בה מבולבלת לאור העובדה שהן גרות באותו בית) אז לחלוק תשומת לב ביום החשוב הזה? כן, חששתי. זו פעם ראשונה גם בשבילי. עשינו הכנה בבית, כיוונו לכך שזה יצא באותו שבוע (יום שלישי ויום שישי), והצטיידנו בסבתא אחת לכל יום שתבוא איתנו לחגיגה בגן לעזור.
אז איך היה? במילה אחת – מעצים.
יום ההולדת של ארבל נחגג ראשון. בחיים לא ראינו אותה מתרגשת ככה, ויותר מזה, ראיתי שהיא נהנית מזה שהיא, ורק היא! במרכז. היא ישבה על כסא היום הולדת (ירדן ישבה על סבתא, צמוד אלינו, לא עם שאר ילדי הגן), רק לה היה זר, רק היא חילקה לילדים את כל ההפתעות וההפעלות של היומולדת. ואז הגיע הרגע שבו ידעתי בודאות שעשיתי את הדבר הנכון. הגננת פתחה מצנח צבעוני, ארבל התיישבה במרכז כשכל הילדים סביבה ואז ירדן באה להתיישב גם איתה במרכז. זו היתה הפעם הראשונה מתחילת היומולדת שירדן ביקשה לחלוק את תשומת הלב עם ארבל, ורצתה גם היא להיות במרכז. בתגובה ארבל דחפה אותה ואמרה לה ״לא״. אסף ואני הבטנו זה בזה בהיסוס, מתלבטים איך להגיב לסיטואציה, ואז למרבה ההפתעה ירדן פשוט קמה והתיישבה עם כל שאר הילדים מסביב לארבל. היא נתנה לאחותה את המקום ופרגנה לה אותו, ועל הדרך, הביאה אותנו לדמעות של התרגשות.
בסוף אותו היום הייתי בעננים. ידעתי שהבחירה שלנו, למרות החששות, חיזקה את כולנו ונתנה לנו שלל מתנות. הרגשתי שהענקנו לארבל מתנה כיון שראיתי כמה היא הייתה זקוקה ללבד הזה, לנפרד, ראיתי כמה חשוב וטוב היה לה להיות במרכז העניינים, בלי לחלוק את תשומת הלב כרגיל עם אחותה. שמחתי שירדן הראתה לנו ולעצמה כמה טובה היא, כמה נדיבה, כמה רגישה לצרכים של אחותה. היא הראתה גם לנו, גם לארבל וגם לעצמה, שילדה בת 3 יודעת ומסוגלת לתת את הבמה לתאומה שלה, למרות שאני יודעת שזה בטח לא היה לה קל.
הרגשתי שאנחנו קיבלנו מתנה של העצמה, כי לקחנו את ההחלטה לידיים שלנו, והובלנו מהלך שהיטיב עם הבנות שלנו והעצים גם אותן, בעיני עצמן קודם כל, אבל גם בעיני הסביבה. שמחתי שבחרנו מה שהתאים לנו ובכך לקחנו אחריות על עיצוב האישיות של הילדות שלנו.
בשבילי, אמא טרייה, שאלה הבנות הבכורות שלה, שהרבה פעמים הולכת עם הזרם ולא תמיד יודעת מה בדיוק הדבר הנכון לעשות, זו הייתה הרגשה מדהימה.
יומיים לאחר מכן חגגנו לירדן. כפי שיכולנו לצפות מהכרותנו עם הבנות, לארבל היה קשה יותר לוותר לירדן והיא שוב רצתה להיות במרכז, ולחלוק עם ירדן את המשימות שעושה רק ילד יום ההולדת בטקס בגן. לירדן, כצפוי, זה לא הפריע. בחלק מהזמן שחררנו, ובחלק מהזמן הסברתי לארבל שעכשיו הזמן של ירדן, שלה כבר חגגנו שלשום, ורוב הזמן היא הבינה. גם מזה למדנו. למדנו עוד דבר על האישיות הנפרדת של כל אחת מבנותינו, על הקשיים ונקודות החוזק, על התמודדות עם תסכולים ודחיית סיפוקים.
לסיכום – ממליצה בחום. אני חושבת שגילאי 2-4 הם הזדמנות טובה להפרדה הזו, כחלק מבניית האישיות הנפרדת של כל אחד מהתאומים.
קרן איתן כותבת על חוויות הורות לתאומים בבלוג מזל תאומים. ביום שישי, 24.3, יתקיים כנס מזל תאומים – הכנס הרשמי להורים לתאומים ושלישיות.
