הדרך לחדר לידה היא הדרך אל הלא נודע. אף פעם לא נדע עם מי נצא משם ואיך זה יהיה, אבל כשמישהי סוחבת הריון במשך תשעה חודשים בידיעה שהתינוקת שתיוולד לה תמות לא הרבה זמן לאחר הלידה זה דבר בלתי נתפס. ועוד לחשוב שמישהי שיכלה לפסיק את ההריון החליטה בכל זאת להמשיך זאת ועוד מסיבה מדהימה כל כך – זה מאוד לא מובן מאליו. אבל ממש. את הפוסט הבא פרסם רוייס יאנג, אב צעיר ובן זוגה של אישה מדהימה במיוחד. הנה הפוסט:

"אתמול בלילה, לפני שנסעתי לניו אורלינס, צפיתי באשתי היפה ישנה לה בשלווה על הספה. הבטתי בה שוכבת שם עם הבטן הגדולה שלה בזמן שבתנו בועטת בה, בת שלא תחיה יותר מכמה ימים, והייתי פשוט המום מכמה שהאישה הזו מדהימה. אני סופר כך כאשר אני מרגיש משהו, אני נוטה מיד לכתוב את זה. אז הוצאתי את הטלפון שלי והתחלתי לכתוב מה אני חושב. והבנתי הערב כשאני יושב במרחק אלפי קילומטרים בחדר בבית מלון, במיוחד אחרי שפגשתי ילד מדהים שזקוק להשתלת כבד, שבמקום שאספר זאת רק לעצמי כמו שאני עושה בדרך כלל, אני צריך לספר לכולם כמה מדהימה היא קארי יאנג (אשתו)".

"חשבתי שוב על הרגע שבו גילינו שאווה לא מושלמת, ואיך ממש 30 שניות אחרי שהרופא אמר לנו שלתינוקת שלנו אין מוח, איכשהו, קארי שאלה: 'אם אמשיך את ההריון עד הסוף, נוכל לתרום את איבריה?' אני זוכר שהרופא שלנו שם את ידו על כתפה ואמר, 'אוי מותק, זה דבר כל כך אמיץ מצדך לומר'. כאילו, כמה נחמד מצדך, אבל בחייך. קארי התכוונה לזה. עמדתי שם, מאוכזב ושבור לב, אבל עצרתי את עצמי ופשוט עמדתי מלא יראת כבוד כלפיה. צפיתי בגיבורת על מוצאת את כוחות העל שלה.

ברגע הכי גרוע בחיים שלה, כשהיא מגלה שהתינוקת שלה עומדת למות, לקח לה פחות מדקה לחשוב על מישהו אחר וכיצד חוסר האנוכיות שלה יוכל רק לעזור. זה אחד הדברים החזקים ביותר שחוויתי אי פעם. בשמונה השנים שאנחנו נשואים (ו-15 שנים יחד) היו לי הרבה רגעים שעצרתי את עצמי במקום וחשבתי לעצמי, 'למען השם, האישה הזאת שאני נשוי לה, אני בר מזל'. אבל זה היה שונה. הבנתי שאני לא רק נשוי לחברה הכי טובה שלי, אלא לבן אדם באמת מדהים ומיוחד".

בהמשך מספר יאנג על התהליך המורכב שעברו, וכיצד קארי הרגישה כל רגע בהריון, בעיטות, שיהוקים. כיצד כל רגע הזכיר לה שהיא נושאת ברחמה תינוקת שעומדת למות, שהיא זו שתצטרך להתמודד עם ההריון, הלידה, החלב שיהיה לה פתאום.

"בחרנו להמשיך את ההריון מהרבה סיבות, אבל בראש ובראשונה כדי לתרום את איבריה. אנחנו לא אומרים את זה כדי לנסות להישמע כמו אנשים גדולים… הבנו שאווה בתנו חיה ומגיע לה לפגוש את אמא ואבא שלה… אנחנו מתקרבים אל קו הסיום, ובעוד שזה הולך להיות מדהים לפגוש את אווה, יש לזה מחיר. נגיע לבית החולים כדי ללדת, ונחזור הביתה בלי תינוק. הרבה אנשים אומרים דברים כמו, 'לא הייתי משנה שום דבר', אבל אני לא עומד להגיד את זה. הייתי בהחלט משנה זאת אם יכולתי. אני רוצה שהבת שלי תהיה מושלמת. אני רוצה שהיא תנשוף על נרות יום ההולדת הראשון שלה. אני רוצה לראות אותה נתקעת בראשה על שולחן הקפה שלנו כשהיא מנסה ללמוד ללכת. אני רוצה שהיא תקבל הודעות טקסט מבנים. אני רוצה ללוות אותה לאורך הכנסייה. אני רוצה כל כך לשנות את זה. אבל אני לא יכול. זו המציאות שלנו. וגם אין מי שיעצור אותה".

בסיום הפוסט העצוב הזה כותב יאנג "אני לא צריך מצב נוראי שכזה כדי להעריך את אשתי ולזכור מה היא, אבל מה שהמצב עשה לנו גורם לי לרצות לספר לכולם עליה".