הריון זה נס. וזה לא משנה אם הוא מגיע באופן טבעי או פחות. כל הריון לא מובן מאליו. כל לידה היא עולם חדש מופלא וכל ילד הוא כל הדברים האלה ביחד. פוסט שעלה לרשת החודש והצליח לרגש אלפי גולשות וגולשים מספר על הריון שצלח אחרי המון טיפולים, ציפייה, דמעות, סיבוכים ואכזבות. תרגמנו לכן חלקים ממנו.

"התפללנו 953 ימים…
452 מחטים
אלפי פעמים של דמעות
ניתוח אחד
4 ניסיונות של clomid / letrozole
2 סיבובים של IVF
3 העברות שנכשלו
ואלוהים אחד מדהים.

אנחנו מוצפים בשמחה להודיע סוף סוף ש​​שאנחנו מצפים לתאומים בן ובת.
דיוק ודיאנה ווקר – אוגוסט 2017".

בהמשך מספרת ווקר כי הם חשבו המון כיצד להודיע על שני הניסים שקרו להם ובסוף החליטו לעשות זאת דרך הצגה של כל טיפול, כל בדיקה וכל התלאות שעברו. "להוציא את כל המחטים לצילום היה פשוט סוריאליסטי. באמצע הידיים שלי התחילו לרעוד, היה לי קשה לנשום, ונאלצתי להפסיק. התיישבתי, הסתכלתי על זה והתחלתי לבכות. לא כי הייתי עצובה על מה שנדרש כדי להגיע לכאן, אלא בגלל שזה היה ייצוג של העולם שלי, העולם שלנו, של מה שעברנו מעל שנתיים וחצי שהביט בי בחזרה. הרבה כאב, תקווה ופחד עמדו מאחורי כל המחטים האלו. כל אחת מהן היא יום אחר, דרך אחרת, רגש שונה. זה הרבה כדי לקלוט. אחרי בכי טוב, וככל שהסתכלתי על זה יותר המחטים התחילו להיטשטש יחד. עכשיו כל מה שאני רואה זה את בגדי הגוף הקטנטנים הללו שמסכמים באופן מושלם את המסע שלנו: היה שווה לחכות. ולחכות, ולחכות, ולחכות.

"החלק הכי קשה במסע הזה לא היה תהליך ה- IVF", ממשיכה וולקר ומספרת שהחלק הכי קשה היה חוסר ההצלחות וההפלות. '"אנחנו כל כך מצטערים גברת ווקר, אבל הניסיון האחרון שלך נכשל …' אני זוכרת את היום ההוא. זה היה יומיים לפני חג המולד, 2015. חשבתי שאני בתוך חלום. או אולי סיוט. אני זוכרת את הלילות שצרחתי לאלוהים "למה?" "מה לא בסדר איתי?" "מה עוד אתה רוצה ממני?" "עשיתי הכל". האמונה שלי נבדקה בכל. אבל לבי אמר לי להמשיך. לא לוותר או להיכנע. יש ימים שבהם אני מסתכלת אחורה ואני לא מאמינה שעשיתי את זה. לא, אני לא מתכוונת לזה שנכנסתי להריון. אני מתכוונת, שעשיתי את זה. אני חזקה יותר. זה לא ישבור אותי. הפרס הוא לא התאומים. הפרס הוא אמונה חדשה. המתנה היא התאומים".

"היו ימים שחשבתי שאני לא יכולה להמשיך, ובעלי היה שם כדי לתפוס אותי ולמנוע ממני ליפול… כשראיתי את האולטרסאונד הראשון והחזקתי את התמונה שלהם אני זוכרת שבכיתי .. רעדתי .. הסתכלתי עליהם ואמרתי: "אמא אוהבת אותך. אמא אוהבת את שניכם כל כך הרבה." בקושי יכולתי להוציא את המילים מפי. אלוהים בחר בי להיות אמא שלהם. הוא בחר בי להיות אשתו של גאריט. אני מרגישה כאילו אני כבר זכיתי בהגרלת החיים. תמיד אזכור את מה שנאלצתי לעבור כדי לזכות במתנות האלו והייתי חוזרת על זה שוב ושוב ושוב".

בהמשך היא מעבירה מסר לכל המנסים באשר הם לא לאבד תקווה. והנה הפוסט המלא: