הילדים שלי אומרים שאני אמא בפיג'מה. שאני כל היום רק מול המחשב ושותה קפה בפיג'מה ונעלי בית. כשאני יוצאת מהבית אני כבר לבושה בפיג'מה ומגפיים. אז נכון שאני מתלבשת רק לפגישות, אבל האמת היא שאני גם עובדת – נעים מאוד, שמי חן ואני אמא של דורי בן ה7.5 ושל אחינועם בת ה6.5, ומנהלת משרד יחסי ציבור ותקשורת שיווקית עצמאית. גרושה כבר 3 שנים, לא לוקחת מזונות (נושא לפעם אחרת) ומאמינה בהורות שוויונית. מנהלת את העסק, את משק הבית ואת הילדים בעצמי (עם הרבה עזרה מסביב) בפיג'מה.

שבת, מזג אוויר נעים, מצב רוח טוב, נסיעה משפחתית – אני ושני הילדים. מוזיקה שאני אוהבת ברדיו, שקט במושב האחורי ואז הקטנה פתאום שואלת, "אמא תגידי, יש אלוהים?"

עכשיו תבינו, זה לא שיש לי בעיה לענות לה על שאלות קשות. בכלל לא. הילדה בת שש וקצת וכבר יודעת בדיוק איך היא נכנסה לבטן של אמא שלה וגם בדיוק איך היא יצאה משם. לא זה העניין. העניין הוא שאני מאמינה שיש אלוהים, ישות כלשהי שם למעלה בלא נודע ששומרת עלינו. אבל אבא שלה, ממש – אבל ממש – לא מאמין.

אז אני מחמיאה לה על השאלה הנבונה ובעצם מושכת זמן עד שיהיה לי מה לענות לה. בסוף אני עונה לה תשובה יפה כזו שבאותו הרגע נראית לי הכי נכונה: "כן מתוקה,יש אלוהים והוא נמצא בכל הדברים הקטנים והגדולים." התשובה שלה, לעומת זאת, מפתיעה אותי מאוד: "אמא, תגידי לי את האמת! אבא אומר שאין אלוהים! אז למה את סתם אומרת שיש?"

והנה הגענו ללב הבעיה. העניין האמיתי הוא לא אם יש אלוהים או אין, ואם אני מאמינה שיש ואבא שלה מאמין שאין. העניין האמיתי הוא שבתור הורים סביר להניח שהדעות שלנו שונות, אבל אנחנו לומדים להסתדר ולחנך את הילדים שלנו ביחד. אבל בתור הורים גרושים, אנחנו צריכים לשים את הדעת על כל הדברים הקטנים בכדי להישאר עם חזות אחידה ואמינה אל מול הילדים ולא לייצר 'מחנה אמא' ו 'מחנה אבא'. שאלת ה'אם יש אלוהים' היא רק דוגמה כמובן. זה מה שמעסיק אותה כרגע עד הנושא הבא. התשובה שלי, שלו-של שנינו היא העיקר. כי נכון שכל אחד מאתנו אדם שונה לגמרי (שמן ומים למען האמת) עם דעות שונות ואחרות, אבל איך אנחנו מעבירים את זה לילדים שלנו? איך אנחנו עונים להם תשובות הגיוניות מבלי שהיא תחשוב שאחד מאיתנו משקר לה או לא אומר לה את האמת או בעצמו טועה?

אז קודם כל הרגעתי אותה שאני לא סתם אומרת. (זאת אגב הסיבה שאני עונה להם על כל השאלות שלהם לא משנה מה הם שואלים, בגובה העיניים ובמילים שלהם, בכדי שלא יחפשו את התשובות במקום אחר). "אני מאמינה שיש אלוהים למעלה בשמיים ששומר עלינו ומגן עלינו ושאפשר לראות אותו ולהרגיש אותו בכל דבר – אפילו בעננים. אבא שלך, לעומת זאת, מאמין שאלוהים לא קיים".

כמובן שהיא המשיכה לשאול איך ולמה וכמה ואיפה, ואני עניתי בסבלנות ובכל פעם דאגתי להתחיל את התשובה ב"אני מאמינה" לאחר מכן שוחחתי עם אבא שלה על החשיבות של תשובה שמייצגת את שנינו: "אני חושבת ככה אבל אבא שלך…אני מאמין ש…אבל אמא שלך", ולא תשובות חד משמעיות כמו 'אין אלוהים'. הוא הסכים איתי והסכמנו גם להתייעץ זו עם זה לפני שעונים אם לא בטוחים. (מי אתן חושבות הסביר לה בדיוק איך היא נכנסה לבטן שלי ומאיפה היא יצאה??)

בתור זוג קשה להגיע להסכמה אבל איך שהוא בבית במארג המשפחתי וההורי זה קורה. בתור זוג גרוש לעיתים האגו או הצורך להיות ההורה הצודק/אהוב/מועדף מתגבר על התשובה הנכונה. תמיד תחשבו מה הילדים מקבלים מזה, מה הם מבינים מהתשובה ומה זה מייצג עבורם. וגם אם זה קשה (שוב האגו הזה) תנסו לתאם גרסאות ומענה לשאלות. זה יועיל לכולם.