מדי שבוע נבחרים להם בגני הילדים אמא שבת ואבא שבת. ההתרגשות מבחינת הילדים גדולה מאוד, בטח אם זו הפעם הראשונה. בחלק מהגנים תתבקשו להביא חלה, חלק יגדילו ראש ויבקשו עוגה, ולמרבה הצער, בחלק מהגנים תקבלו יד חופשית ותוכלו להביא כל העולה על רוחכן – החל מעוגה אישית לכל ילד ועד מתנה + ממתק שהוכן באופן אישי לכל אחד + עוגה אישית + מתנות ממותגות וכו'.

אם פעם ילדים הסתפקו בלהגיע לבושים בחולצה לבנה, לשיר שיר לשבת, לאכול חלה ולחבוש כתר/כובע על הראש לכבוד אמא/אבא שבת – היום הסטנדרטים קצת עלו. פוסט שעלה בסוף השבוע לרשת, שהכותרת שלו היא ״אמא, העוגה שלך לא היתה טובה. כל הילדים זרקו אותה לפח״, הצליח לגרום לעשרות אלפי אנשים להזדהות. יעל שליש פרץ, כתבה באופן באמת מרגש, אמיתי וצודק כל כך על התופעה בה הורים רבים "נסחפים" (בלשון המעטה) ברמת ההשקעה (שמן הסתם מבורכת מבחינתם) שהם מביאים באירועים לילדים. אין רע בהשקעה, יצירה ומתן תשומת לב לארועים שהילד חווה כמובן, אבל כדאי גם לשמור על פרופורציות ולהבין מתי זה עובר כל גבול. מתי מרוב השקעה אנחנו שוכחים שכל הכיף בלהיות ילד זה ליהנות מהדברים הקטנים, הפשוטים שיש להם ערך הכי גדול בעולם – בדיוק בגלל שהם כאלה.

הנה הפוסט המלא של יעל:

״אמא, העוגה שלך לא היתה טובה. כל הילדים זרקו אותה לפח״.
שלושה וחצי חודשים הבת שלי ממתינה בסבלנות שיגיע תורה להיות אמא של שבת. ״אמא מתי יהיה כבר חנוכה?״ היא שואלת, כי יודעת שאחרי חנוכה היום המיוחל יגיע. זה נשמע אולי דרמטי, אבל בשביל ילדים צעירים זה הכל – לשבת ליד הגננת, לקשור מטפחת על הראש, להדליק את הנרות. וזה כבר לא שייך לאמונה או לבית שממנו הם מגיעים. זה הרגע האחד הפשוט והאמיתי הזה שהוא כל כך חגיגי והוא שלהם.
אז ביום שישי האחרון הגיע תורה. יום קודם כבר עמלה על אפיית העוגה עם אבא שלה (אמא של שבת נדרשת להביא עוגה, אבא של שבת שתי חלות), כי מה יותר מיוחד ואמיתי בשביל ילד מאשר לאפות עוגה עם אבא או אמא שלו? בשישי בבוקר התעוררה בהתרגשות כבר ב6:00 וסיפרה לכל הבית שלב אחר שלב מה היא תעשה היום בתור אמא של שבת. ההתרגשות נזלה לה מהעיניים וזה היה מקסים. לגן היא הגיעה אוחזת בעוגת שוקולד עם סוכריות, מלאה בגאווה והתרגשות. נפרדה ממני לשלום ורצה לגננת להתחיל כבר את היום החגיגי הזה.
12:45- מגיעים לאסוף אותה מהגן. הילדה שלי שמחה ועצובה, ואני מניחה שזו ההתרגשות ונפילת המתח שעושות את שלהן. מהגן אנחנו יוצאות כשהיא בוכה. אבל זה בסדר, זו ההתרגשות. אני מחבקת אותה חזק ואנחנו ביחד.
מגיע הערב ואיתו המייל מהגננת עם התמונות מקבלת השבת. נוהל שגרתי אצלנו בגן. פותחת את התמונות ומוצאת תמונה אחת שקצת הפריעה לי, אבל המשכתי הלאה, כי בטח זה הפריע רק לי ולא לבת שלי. לא אצרף את התמונה מתוך כבוד ואהבה לילדים ולהורים, אך אתאר את מה שרואים-
שולחן קבלת השבת ערוך יפה. הבת של יושבת בצד אחד שלו עם עוגת שוקולד וסוכריות בידיה. העיניים שלה לא על העוגה שלה, אלא על סלסלת הענק של המתנות הממותגות שאיתה הגיע אבא של שבת. הר של מתנות לכל הילדים מלוות בכיתובים הנושאים את שמו של אבא של שבת. וכל זה באמצע הטקס, על הטקס, במקום הטקס.
כששאלתי את הבת שלי איך היה להיות אמא של שבת היא לא סיפרה על הנרות, לא על הברכות ולא על החלות. היא ענתה ״אמא, העוגה שלך לא היתה טובה. X אמר שהיא מגעילה. כל הילדים זרקו אותה לפח״.
זו היתה החוויה של הבת שלי מהיום שכל כך חיכתה לו. ההשוואה הזו על שולחן השבת בחסות הגן הרגה את הקסם.
בדמעות חנוקות חיבקתי אותה ובמילים שלי החזרתי לה את החיוך לפנים. אבל מי יחזיר לי את החיוך לפנים?
הורים, בבקשה. תפסיקו. בבקשה.
למה צריך מתנות ממותגות בכל ארוע קסום וטהור? למה להרוס דברים כל כך פשוטים ויפים?
הילדים שלנו לא צריכים דגי זהב עטופים בדפי סוכר עם תמונה של חברים שלהם כדי להרגיש טוב. הם צריכים עוגת שוקולד עם סוכריות, ואבא ואמא לאפות אותה איתם, וחיבוק חזק מלא באהבה.
בבקשה תפסיקו.
ואם לא, לפחות תחשבו כחברה מה זה עושה לנו. תחרות, תחושת גדלות, השפלה, תבוסה, האדרה של כלום. הילדים מפתחים סף ריגוש שיוצא מכלל שליטה, ואנחנו מתפלאים שהם חצופים, לא מכבדים, מרגישים שמגיע להם הכל.
עוד לא ראיתי ילד שמאושר ממתנה ממותגת יותר מילד שקיבל חתיכת עוגה. רק אמהות מאושרות ראיתי, וגם זה בספק.
אז בבקשה, תפסיקו.
(מי שרוצה לשתף – תבורכו. זו משימה חינוכית של כולנו)