הכל היה אצלי מתוכנן.

מתי אפסיק גלולות, באיזה חודש אכנס להריון, איך זה ישתלב עם העסק שלי.

אבל משהו לא היה שלם. נעתי לקראת "תאריך היעד" בעולם הסופר-קונטרול-פריקי שלי במטוטלת בין רוצה ללא-רוצה, בין מוכנה ללא-מוכנה, ברחתי להתעסקות בלתי פוסקת בעסק שהיה ועדיין בשלבי בנייה, חצי רגל על הגז, חצי רגל על הברקס, ומליון תהיות והתלבטויות, ותאריך יעד שמתקרב בצעדי ענק.

ביקשתי מאלוהים שייתן לי סימן, שאדע מה הדבר הנכון, בתוך ים של סטרס ואכזבה עצמית שלא הגעתי לתאריך היעד מוכנה ומזומנה, לא מלאת אנרגיות מתפרצות ותשוקה רחמית אדירה לעוד תינוק, וכך מצאתי את עצמי בדיוק ביום שתכננתי להכנס להריון – על שולחן הניתוחים, שם הסירו לי מהזרוע גידול (סיפור ארוך בפני עצמו), וזה היה הרגע שהבנתי שתכנונים לחוד ומציאות לחוד ושכל הקונטרול-פריקיות שלי תביא אותי למקום מאוד לא טוב. ביקשתי סימן, זוכרים?

בדמיוני תמיד תכננתי שלושה ילדים. שניים בעייני זה לא מספיק. לא נכנסת כרגע לסיבות והסברים למה לא. גיליתי עם השנים שאני אמא די טובה וחלמתי להעניק לעוד תינוק אחד את הזכות להגיע לעולם הזה ולהצטרף למשפחה שלנו, להיות בהריון עוד פעם אחת, להניק עוד פעם אחת, לגדל תינוק עוד פעם אחת, לשמוע את הצחוק המתגלגל מצטרף לשאר הצחוקים המתגלגלים בבית, לראות אותו (או אותה) גדל ומתפתח, מוצא את דרכו, מגלה את אופיו, ולהרגיש שהגשמתי את יעודי כאישה ואמא בעולם.

אז ניסיתי לעשות עם עצמי רשימה של "בעד" ו"נגד", כאילו שהבאת ילד לעולם זו בכלל פעולה והחלטה רציונלית.

ב"נגד" עלו מטבעי כל החששות והפחדים: מה ייקרה אם יהיה משהו לא בסדר, האם נוכל לתת לו מבחינה כלכלית כל מה שייצטרך, האם אצליח להשקיע ולאהוב את השלישי כמו את השניים האהובים שכבר יש לי, ובכלל, מה אני צריכה את זה? שוב לא לישון, שוב קשיי הגידול, שוב לג'נגל בין מליון דברים, גם ככה אני עייפה. שוב מערבולות ההורמונים, החרדות והדאגות, לא לפגוע בילדיי היקרים ובתשומת הלב שהוקדשה רק להם עד כה, וגם אני כבר לא ילדה, תכף בת 38. נשבעתי שאלד בגיל 38 ולא דקה אחר כך, שבגיל 40 כבר אהיה אחרי השנים המתישות (סוד: העייפות הזו לא נגמרת אף פעם). ואולי לא פייר עבור הילד שתהיה לו אמא שכבר אין לה ממש את כוחות הגוף והנפש כמו בסיבוב הראשון והשני, ואיך בכלל אמשיך לנהל עסק של פעילות גופנית לנשים בהריון ולאחר לידה אם אהיה עסוקה בלהקיא ולהיות מוטלת על הספה בעייפות שיא? לא חסרות סיבות "נגד". זה רק על קצה המזלג.

ב"בעד" כתבתי – כי ככה. ועוד הוספתי עם עצמי שאין כמו הכרבול של התינוק בזרועותיי, אין כמו החיוך הראשון, החיבוק הראשון, הצעד הראשון. כן, כן, גם בפעם השלישית עוד אפשר להתרגש מכל זה. לא רוצה להתעורר עוד שנתיים ולהצטער. עוד אפשר להסתכל לתינוק בעיניים, להרגיש איך שוב הטבע ואלוהים חברו כוחות ליצור נס, נס של אהבה.

בסופו של דבר אחרי כל מה שעברתי בקיץ האחרון, החלטתי לא להחליט. החלטתי שאם ארגיש שמגיע הזמן וארצה – אז יהיה, ואם לא – זה גם בסדר, ואהנה באהבה גדולה עם שני ילדיי האהובים, ושיש גם יתרונות בשני ילדים. הבנתי גם שלנסות לשלוט רציונלית בנושא כל כך אמוציונלי הוא משימה בלתי אפשרית אז חבל על המאמץ. ובטח ובטח אי אפשר לעשות זאת עם לוחות זמנים. אני עוד לא מוכנה להשלים ש"זהו" ומצד שני עוד לא נמצאת במקום של "עוד אחד", אנסה בשקט בשקט בלילה להקשיב לבטן שלי (תרתי משמע) ולרגש המסתתר מתחת להררי העכבות והחששות השכלתניים, ולגלות מה אני רוצה באמת.

וגם לא להחליט זה בסדר. באמת. זה בסדר. שנת 2016 מסתיימת ממש לא לפי התכנון, ואני מקבלת את 2017 בתקווה ומאחלת לכן שלווה נפשית, הגשמה אישית, אהבה עצמית והרמוניה עם העולם. חבקו את מי שאתן אוהבות חזק חזק ותקשיבו יותר לבטן שלכן, היא בדרך כלל יודעת מה הכי נכון.