בחודש תשרי אנחנו מרבים להתעסק בענייני סליחות – למי עוולנו, במי פגענו, ואיך אנחנו יכולים לכפר על הנעשה.

כהורים, אנו משתדלים לחנך את ילדינו מגיל צעיר לסליחות. זה מתחיל בדרך כלל בהוראות של "תבקש סליחה… תגיד בבקשה… תאמר תודה", אבל האם זה שונה מללמוד להגיד שלום כשנפגשים ולהתראות כשנפרדים? כלומר, זה חשוב, ללא ספק. זה מלמד אינטראקציה נכונה בין בני אדם, זה עוזר לגדל את ילדינו עם נימוס וכבוד לאחר. אך האם הם אמת מבינים את המשמעות? לא בטוח.

כאשר ילדים רבים ביניהם, כאשר הילדים שלנו מחליטים לעשות משהו שאסור מבחינתנו (בין אם הרביצו לנו מתסכול, לקחו מהיד של החבר צעצוע או שבהתלהבות דחפו ילד אחר בגן השעשועים בתור לנדנדה), חלק מללמוד סליחה זה גם להסביר לילדים שלנו את המשמעות. לכן נכון להתחיל ב"חינוך לסליחה" מהגיל בו יש לילדינו את ההבנה של האדם האחר ורגשותיו (בדרך כלל סביב גיל 3-4).

עד אז החשיבות היא ככל למידת התנהגות וגבול אחרים. מותר לעשות, אסור לעשות. צריך להתנהג בצורה מסויימת ולא אחרת.

לאחר הופעת ההבנה והאמפתיה אפשר לנסות לשוחח עם הילד לאחר מה שקרה. להסביר עד כמה לא נעמה, או כאבה, הפעולה שעשה לאחר, להפוך את נסיבות האירוע ולהדגים לילד שלנו מה היה קורה, וכיצד היה מרגיש אם היו עושים לו את מה שעשה לאחרים, ולמה בעצם ביקשנו ממנו להגיד את המילה "סליחה".

אם יש הזדמנות והמקרה מתרחש בבית או בשליטתנו, מומלץ להסביר ורק אז לדרוש את אמירת הסליחה. כך הילד בעצם לומד לקשר בין השפה לבין המשמעות שלה ובשלב מאוחר יותר גם להבין את השלכות מעשיו על רגשותיו של האחר.

אין לשכוח שכאשר המעשה מגיע מתוך רגש שלילי כמו כעס, תסכול, פחד, לוקח לילד, כמו לכולנו, זמן להירגע. אם נדרוש ממנו הקשבה באותו רגע, כנראה שלא נקבל ורק נגביר את הרגש השלילי. חשוב לקחת פסק זמן. פסק הזמן יכול להיות בשליחת הילד להירגע למקום שמרגיש בו בטוח. החדר שלו, הספה, או לידינו על גבי ספסל בגינה הציבורית, בליווי אמירה לפיה אנחנו שולחים אותו לעזור לו להירגע ולחשוב על מה שעשה.

אם ההתנהגות היתה מופנית אלינו ההורה, אפשר גם לבחור ללכת מהמקום בעצמנו כי לא נעים לנו, ולהדריך את ילדנו לבוא לדבר איתנו ולבקש סליחה אחרי שירגע קצת.  חשוב לזכור, שאם שלחנו אותו להירגע בחדר, יש לשלוח אותו למספר הדקות לפי גיל (ילד בן 4, לכ4 דקות, בן 5 לכ5 דקות וכו').

בתחילת התהליך – הילד שלנו לא בהכרח יבין למה צריך להירגע. ייקח זמן עד שילמד להסתכל על מעשיו באופן ביקורתי, ולהבין מה עשה לא בסדר. וזה בסדר. כי עוד לא לימדנו את משמעות הסליחה בין אדם לאדם. ככל שיתרגל, כך אפשר לדרוש ממנו יותר, עד אז סביר להניח שינסה לצאת מהחדר גם לפני שירגע. קחו בחשבון ופשוט תחזירו בחזרה עד שיגמר הזמן. במקרה של ילדים גדולים יותר (גיל 5 ואילך) אפשר להתחיל ספירה מחדש, וכמובן עם תקשורת והודעה מסודרת.

שווה בשיחה לדרוש את המילה סליחה. לשאול אם הילד שלנו מבין על מה ביקש את הסליחה, להסביר מה היה לא נעים בהתהגות , אם אפשר לגייס את הילד הנפגע לעניין, מה טוב. בעיקר להדגיש מה כן אפשר היה לעשות, ללמד אותו להגיב אחרת. כי אין טעם באמירת הסליחה בלבד. אנחנו צריכים גם להתכוון, ללמוד ממנה.

ומה קורה אם ילד מסרב לומר סליחה? האם מתעקשים? מענישים?

חשוב לזכור. עונש לא מלמד על סליחות. לא מלמד על אמפטיה. ולא מלמד על משמעות. מה כן ניתן לעשות? לאפשר.

גם לנו לא תמיד מרגיש צודק להגיד סליחה. לא תמיד אנחנו אפילו יודעים ומבינים את כל ההתרחשות שעליה אנו דורשים מהם להגיד סליחה כי לא נכחנו פיזית באירוע, ואין לנו הבנה מלאה של מי התחיל ומה קרה.

במקרה כזה, הדבר הנכון יהיה להציג לילדינו את היתרונות שבקשת סליחה – החבר ירצה לבוא לשחק שוב, האח יעזור לו בבניית הלגו החדש ואנחנו נחזור לשחק איתו במשחק שהופסק. להסביר שלא תמיד נכון להיות צודק, לפעמים להיות חכם זו הדרך. בגיל מבוגר יותר אפשר לתת לו גם הזדמנות להסביר למה חושב שצדק ואיך אפשר היה להגיב בצורה אחרת פחות פוגעת ולהסביר שאנו מבקשים סליחה על הפגיעה, ושאין זה בהכרח אומר שהצד הנפגע צודק במאה אחוז.

ולתת להם לבחור. אולי בפעם הבאה יבחרו אחרת, יבינו טוב יותר. הרי מה שווה סליחה אם לא באמת מצטערים על המעשה, לא? שנה טובה, חגים ומועדים לשמחה (ולסליחה) לכולנו.