כל שבוע מתעוררת יוזמה חדשה שמנסה להתמודד עם הסניליות ההורית הזאת שגורמת לחלק מהתינוקות בארץ לסיים את חייהם בטרם עת, ובסבל רב. אפליקציית הפנגו שלי מזכירה לי לבדוק שלא השארתי תינוק מאחור, הגננת מתבקשת להתקשר אם ילד לא הגיע בטווח של שעה מפתיחת הגן, הסבים והסבתות בכוננות, הווייז שלי בעוויתות והמתז באוטו מתכוונן לירוק עלי מים מיד כשאצא מהרכב כדי לנער אותי מהמחשבות שבהן אני שקועה ולהזכיר שיש לי ילד באוטו ושאם אני חפצה בחייו, כדאי שאזכור לקחת אותו אתי.

אבל למה, לכל השדים והרוחות, נדרשים כל האמצעים האלה, כל התזכורות, כל העזרים וכל האפליקציות למיניהן? איך זה ששוב ושוב נשכחים ילדים ברכבים??

אל תבינו אותי לא נכון, אני הראשונה להבין ולהזדהות עם בעיות זיכרון, נטייה קשה לרחפנות ופיזור דעת. כל חפץ משמעותי – החל ממפתחות, דרך אייפוד, טלפון נייד, וכלה בארנק, אבד לי לפחות פעם אחת, ובתקופות פזורות דעת במיוחד- כולם באותו שבוע. ועדיין, אני לא מצליחה להבין איך אפשר לשכוח תינוק או ילד ברכב. פשוט לא מצליחה. כי בהפרש ניכר מכל רכושי עלי אדמות, כן, כן, כולל הסלולרי, זה הדבר היקר ללבי ביותר, ובניגוד לסלולרי, למפתחות של הבית או לאייפד, הוא לא עמיד בטמפרטורה קיצונית, וללא ספק בלתי ניתן להחלפה.

ועם כל העצב שפוקד אותנו כל פעם שידיעה עצובה כזו מתפרסמת, המקרים האלה ממשיכים להתרחש. ולא רק בארץ. הנה רק השבוע הציל שוטר לשעבר מניו-ג'רסי תינוקת בת 4 חודשים שהושארה ברכב נעול, כשהיא מזיעה וצורחת. לתינוקת הזאת עוד היה מזל. וזה קרה במקרה.

מספרים מדברים
מנתונים ברשת עולה כי לפי נתוני ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים , בין השנים 2008-2015 נרשמו 361 מקרים של השארת ילדים לבד ברכב או של הילכדות/נעילה ברכב, בהם היו מעורבים 401 ילדים. 71 אחוזים מהילדים הנשכחים הנם בגילאי – ועד 4 שנים. 18 מן המקרים האלו הסתיימו במות הילד. בארה"ב, במהלך אותה תקופה נפטרו 650 ילדים מאותה סיבה, רובם המוחלט מתחת לגיל 4, 17% מהם הושארו ברכב על ידי מבוגר במתכוון (לזמן קצר שהתארך והסתיים באסון).

בישראל לא מעמידים לדין הורה על מות ילד עקב השארתו ברכב. ההנחה היא שמות הילד מהווה עונש גדול מספיק. עם כל הכאב העצום, אני נוטה להסכים עם הגישה הזאת – אלא אם הילד הושאר במתכוון ברכב, ולו לזמן קצר. במקרה כזה הייתי מעמידה לדין בלי להניד עפעף. כבר לא מדובר בהיסח דעת, שיכחה, טעות מצערת – הטעות הכי מצערת שיש, אלא בשיקול דעת דפוק, ואדישות לגורל הילד.

בארצות הברית, לעומת זאת, נוהגים להעמיד לדין הורים ששכחו ילד במכונית, ועדיין, לא מסתמנת מגמת ירידה בתופעה של שיכחת ילדים במכוניות, כך שנראה שלא יהיה זה האיום שבהעמדה לדין שיסייע במיגור התופעה.

אז מה כן?
באמת, מה יגרום לנו, כהורים, לא לשכוח את הילדים שלנו באוטו? להעביר את השעון ליד השנייה? להניח בובה במושב שלידינו כתזכורת? להוריד נעל ולהשאיר אותה במושב האחורי? להשאיר את הפלאפון, יקיר ליבנו, קרוב לילד?
כל הרעיונות האלה – יצירתיים או הזויים ככל שיהיו, הועלו כהצעות למניעת המקרים העצובים האלה של מות ילדים ברכב לוהט. אינספור אפליקציות שנועדו להתמודד עם התופעה, הומצאו והוצעו להורים.

ובכל זאת, אמש שוחרר לביתו תינוק שננעל ברכב במהלך סוף השבוע למשך לילה שלם מבלי שהוריו הבחינו בכך. תינוק נוסף חולץ מרכב, וילד בן חמש, שנשאר ברכב לילה שלם הובהל לבית חולים במצב קשה.
זה מעבר לבן השנתיים שנמצא משוטט בגפו ברחובות בני ברק, לתינוקת שנשכחה באוטובוס או לבן השנתיים שאותר, לאחר תלונות השכנים על צרחות, כשהוא נעול לבדו בביתו בדירה בבני ברק. הוריו אותרו רק אחרי שעות. מדובר בסיכום אקראי, של שבוע אחד בלבד!

ונכון, שניים משלושת המקרים האחרונים אירעו בבני ברק, ואין ספק שאת ההורים שמשאירים ילד לבד בבית הייתי שופטת בשיא החומרה ובלי סנטימנטים, אבל שיכחת ילדים ברכבים אינה עוצרת בגבולות בני ברק. ממש לא. והשאלה שאני לא מפסיקה לשאול את עצמי היא למה? ואיך זה קורה? במדינה שחיה על אתוס הילודה, במדינה שבה "ילדים זה שמחה", הפקתם היא מצווה, מדינה שמחזיקה בשיא מרפאות הפוריות לנפש, איך זה ייתכן שעובדים במדינה הזאת כל כך קשה על יצירת ילדים – ומהצד השני לא משקיעים מאמץ בשמירה עליהם, אחרי שהם כבר מגיעים לאוויר העולם?

וכל מה שתכתבו בתגובה נכון – קל לשפוט, לא הייתי בנעליהם, הכל נכון. ועדיין מרגיש לי שהדבר הזה, לשכוח ילד – בכל מקום שהוא, בטח ובטח ברכב, הוא סממן של משהו גדול בהרבה. משהו שאני לא יודעת בדיוק לשים עליו את האצבע. אולי משהו שקשור לתרבות השפע והאינסטנט, אולי משהו שקשור לתזזיתיות העולם שבו אנחנו חיים, לרמת הגירויים המטורפת, לחלוקת הקשב הנדרשת, לניסיון לעשות עשרה דברים בעת ובעונה אחת. לכל הגאדג'טים ובראשם הטלפון הנייד שמחובר אלינו לווריד, לווטסאפ, ולפייסבוק, לצורך שלנו להיות זמינים, מחוברים, מקושרים, מדובררים, להיות נכונים תמידית לתגובה, לחשוב על הפוסט הבא, ועל איך כל דבר שאנחנו עושים בעצם נועד לאפשר לנו יותר זמן עם הילדים.

זמן שאנחנו רוצים יותר על הנייר מאשר בפועל, כי האמת היא שבפועל רובנו חרדים מזמן נקי מהפרעות עם הילדים, וכשאנחנו כבר מוצאים את עצמנו מול אחר צהריים כזה, או יום, או, רחמנא לצלן, שבוע – אנחנו מרגישים לכודים, הרוסים, ולא מפסיקים לקטר על כל רגע שעובר. וכן, חודש אוגוסט הוא דוגמה מעולה,

ואולי אין לזה כל קשר לדברים האלה. אין לזה קשר להסחות דעת, להפרעת הקשב-ריכוז הדורית שפיתחנו לנו. אולי מקור השכחה פשוט בהרבה והוא קשור לדבר בסיסי אחד: אחריות. אולי שכחנו קצת את האחריות שלנו, כהורים, לילדים שלנו. כי ביום-יום קל לנו להפיל אחריות על הגננת, המטפלת, או המורה, וכשיש חופש – אנחנו מגייסים את סבאסבתא לעזרה (ומקטרים עד הונולולו וחזרה אם הללו מסרבים להתפקד למבצע אוגוסט), ולפעמים זה גורם לנו לשכוח שבסופו של דבר, האחריות לשלמותו, גופו, ובריאותו של הילד שלנו מוטלת על כתפינו, ועליהן בלבד.

וזאת עובדה שמתבטאת באלף ואחד דברים אחרים – החל בהאשמת ה'מערכת' על כשלון חינוך ילדינו, במקום נטילת אחריות על חלקנו בחינוך הזה, שכנראה לא בוצע, וכלה בשכחת ילד במכונית. כי מישהו כבר יזכיר לנו.

אז זהו, שלא. ואם מישהו חשב שהטור הזה יסתיים בבשורה – אני מצטערת לאכזב. אין לי שום פתרון מהפכני רק תקווה פשוטה שהורים יפגינו יותר אחריות לחיי ילדיהם. או שתהיה אפליקציה שתהפוך לויראלית ובאמת תזכיר להוציא ילדים מהרכב. מה שיקרה קודם.