הורים רבים סופרים את הימים לקראת גיל שנתיים, הגיל הזה שכל הורה מדבר עליו.
מתכוננים למרד, להתנגדויות, לבכי ולקשיי השינה.
הניסיון "להתחמק" מהשלב או להשקיט אותו ממש לא מומלץ – ייתכן שתופתעו לגלות, אבל תופעות גיל שנתיים הן הכרחיות להתפתחות התקינה של הילד שלכם כמבוגר אחראי ועצמאי בעולם.
גיל שנתיים הוא גיל של נפרדות, הילד שלנו מגלה את עצמו, מגלה את יכולתו והוא מרגיש ורוצה להיות עצמאי יותר. רוצה שיראו אותו יותר, והוא ירגיש משמעותי בזכות עצמו.
הוא רוצה לבחור מה לעשות (ולא פחות מזה, מה לא לעשות), ולקבל החלטות בעצמו. לצערנו, פעמים רבות, החלטות מנוגדות לאלה שלנו.
נכון, פעמים רבות התחושה היא שהילד עושה "דווקא" או "נגד" מה שאנחנו מבקשים או רוצים. דרך נכונה יותר (ומתסכלת פחות) לראות את הדברים היא שהילד עושה בשביל עצמו.
שני מקרי בוחן שפגשתי לאחרונה בקליניקה שלי, יסייעו בהדגמת ההתבטאות המעשית של 'גיל שנתיים הנורא', כשבסוף תיאור המקרים אציג לכם את המסקנות ואת דרכי הפעולה להתמודדות אפקטיבית והישימה עם הגיל המופלא הזה.
התקפי זעם, בכי וצרחות
לפני כמה שבועות הגיעה אליי לסטודיו אמא לילד שחווה בימים אלו את "תופעות" גיל שנתיים:
האם סיפרה לי שהיא הולכת עם בנה לגינת המשחקים, בה מטפס הילד על הסולם, כשהיא מחזיקה אותו ומנחה אותו להיזהר. לעתים, בשל רמת הסיכון, האם אוסרת על הילד לעלות על הסולם.
הילד מנסה בכל זאת לטפס, נתקף בזעם, צורח ובוכה בלי הפסקה.
בשל חששה מההתקפים, מנסה האם למנוע אותם ע"י הצעת פיצוי – סוכריה, אוכל או ממתק אחר, גם במקרה שבו היא מבינה שהמרת הפעילות המסוכנת (דוגמת טיפוס על סולם) בממתק מסוכנת גם היא, בשל הקישור שהיא יוצרת בין נחמה לבין סוכר.
והיא לא בודדה במערכה – רבים מאתנו מתקשים עם התקפי הבכי והזעם, ועושים הכל כדי למנוע אותם.
אי הנעימות שנגרמת במקרה של התקף זעם של ילדכם ברורה, בייחוד כשהתקף כזה מתרחש במקום פומבי. עם זאת, תפקידנו כהורים אינו לאפשר הכל, ומעצם היותנו בוגרים, מנוסים ומבינים יותר סיכונים, אין לנו אלא לעצור, לעתים, את ילדינו מעשיית מעשים מסוכנים, גם אם אינם נחווים ככאלה על ידי הילדים עצמם.
והעיקר לא לפחד – כלל?
במקרה שבנדון הפתרון הוא דווקא שינוי נקודת המבט של ההורה – הרבה פעמים המילה "לא" כל כך שגורה בפינו, שאנחנו לא מאפשרים לילד להתנסות בחוויות ללמוד ואפילו להנות מהן. החששות שלנו לעתים כובלים את ילדינו ומצרים את צעדיהם דווקא בתקופה שבה הם זקוקים לחופש להתנסות ולהעז.
אם לא מדובר בסיכון בלתי סביר (מדובר בפתרון למקרה הנקודתי שתואר), אם אנחנו נמצאים בקרבת ילדנו, שומרים עליו ומכוונים אותו, אין סיבה שלא לאפשר לילד שלנו לטפס על סולם. במקרה זה, המשאבים המיועדים לעבודה חינוכית, נדרשים דווקא לטובת עבודה עצמית שלנו, והתמודדות עם חששות, שחלקם אינם רציונלים. באשר לילד שלנו, ההתנסויות יחזקו ויעצימו את בטחונו העצמי, הוא יהיה מסוגל לסמוך עלינו כהורים ואנחנו נסמוך על עצמנו שאנחנו מסוגלים לשחרר.
סרבן נשיקות
זוג הורים שפנו אליי התלוננו שהילד לא רוצה לנשק את הסבא והסבתא בעת הביקור. "הסבא והסבתא נפגעים מאד ולנו לא נעים". כדי לקבל את הנשיקה הנכספת, סבא וסבתא מנסים לשחד את הילד באמצעות פרס.
אז במקום לשחד את הפעוט כמו "תינוק", הגיע הזמן שנתחיל להסביר לו. הוא מספיק גדול והוא יבין. אפשר להסביר לו למה נשיקה זה נעים וכמה שסבא וסבתא ישמחו.
ואם בכל זאת הוא לא רוצה, חובה לכבד גם את הרצונות שלו. אם לא תנדנדו לו, בסופו של דבר זה יבוא באופן טבעי ממנו.
המשיכו לשמש לו דוגמא כמודל חינוכי וזה כבר יקרה מעצמו – אני מבטיחה.
הפעוט שלנו כבר לא תינוק, הוא כבר מסוגל לעשות הרבה יותר והוא מצפה שמדי פעם נאפשר לו.
נציב את הגבול כשזה מהווה סכנה ונאפשר אם ההתנסות לא באמת מסכנת אותו.
הפעוט רוצה שנראה אותו, נדבר אליו ונחזק אותו – תסתכלו עליו, איזה כיף לראות אותו עצמאי ושמח!
הילד מפגין התקפי זעם? סימן שאתם עושים משהו נכון
הקושי הגדול של ההתמודדות עם בני השנתיים מתחיל כשהורים לא מודעים או לא מייחסים חשיבות ומשמעות לתהליכים הפיזיולוגיים, רגשיים התפתחותיים שהילד עובר.
ההורים חווים קושי להתמודד עם התקפי הזעם גם בשל החשש מתגובת השכנים או החברים למחזה הלא נעים של ילד בגיל שנתיים צורח בבכי היסטרי. עלינו לזכור כי התקפים אלה מעידים גם על הקשרים הטובים בין ההורים לילד, שמרגיש בטוח באהבת הוריו אליו ויודע שתמיד יקבלו אותו, גם אם יתנהג שלא לרוחם.
אין טעם לנסות למנוע את ההתקפים הללו, כיוון שהם חלק הכרחי מהתפתחות תקינה של ילדנו, ולכן לא ניתן למנוע אותם, אלא במחיר כבד מאוד שעלול להוביל לבעיות בהתפתחותו הרגשית של ילדנו.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
בהחלט ניתן ואפילו חשוב, למתן את המאבקים עם פעוטות בני כשנתיים על ידי הצבת גבולות ברורים, עקביים, תוך הפעלת שיקול דעת הורי. באופן זה ההורים ממקדים את הילד, ומאותתים לו מה מותר ומה אסור, ובעיקר למה. הגבולות מעניקים תחושת הגנה וביטחון, על אף שהילד ממשיך ומנסה לפרוץ אותם.
חשוב ליצור סולם עדיפויות משפחתי ולהחליט על מה להתעקש ובאילו מקרים לוותר. במילים אחרות, להיות גמישים ולהבין שהצבת הגבולות לא נועדה להילחם בפעוט, אלא ליצור עבורו מעין מעטפת דמיונית של קירות תומכים שבמסגרתם יוכל לפעול ולתפקד בביטחון מלא.
יש להסביר לילד מה מותר ומה אסור ובעיקר – למה. באמצעות הסברה פשוטה ניתן להתחיל ולבנות את העולם המוסרי של הילד, למשל – "אסור לנשוך כי זה כואב לאחותך כמו שכואב לך כשנושכים אותך".
חשוב להעצים את הילד בפעולות שניתנות לביצוע עצמאי על ידו, דוגמת ניקוי השולחן לפני או אחרי הארוחה, רחצת ידיים ופנים, צחצוח שיניים. לאפשר לילדנו להתפשט ולהתלבש עם מעט עזרה, לעזור בהעלאת שקית מצרכים מהמכולת הביתה להוובהוצאת מצרכים מהסל. לתת לו לעשות בעצמו את מה שהוא מסוגל. להתנסות בחוויות חדשות ומרגשות, אפילו לנעול נעליים לבד.
ניתן לשתף אותו בסדר יומו, להקפיד על מעט כללים הגיוניים כמו לא לגעת בחשמל. להימנע ממאבקי כוח ולהיות גמישים. לשתף פעולה ובעיקר לדעת שהכל תקין ואופייני לגיל "שנתיים הנורא".
שמרית דוד היא יועצת מומחית למשפחה ולשינה. לפרטים נוספים ויצירת קשר לחצו כאן.
