טוב, אז יכול להיות שהכותרת מעט מלודרמטית. או מוגזמת. אבל אחרי הכל – אף פעם עוד לא שברו לי חתיכה מהילדה, ואני די חיבבתי אותה במתכונת השלמה שלה.
ונכון, זה היה יכול לקרות לכל אחד. אני יודעת את זה. ואני חוזרת על המשפט הזה כמו מנטרה. גם לאמא שלי, אכולת רגשות האשם, אני אומרת את זה. זה יכול היה לקרות גם לי.
אבל זה מקסימום העידוד שאני יכולה לתת. באמת. אין לי שום יכולת להוציא מעצמי משהו מעבר לזה, בטח שלא 'זה לא נורא', או 'שטויות', כי זה לא שטויות, ובשבילי, כרגע, זה די נורא.
"שאלה יהיו הצרות שלך".
נכון, עדיף שהצרות שלי תסתכמנה בצוציקית בת שנתיים וחצי פחות שן קדמית אחת. נכון, יש דברים גרועים בהרבה. מצד שני, תמיד סברתי שסבל הוא לא ערך מדיד, ושסבל של אחרים, גם אם רב משלי, לא מקל עלי בשום צורה. או במילים פשוטות – קשה לי להתמודד עם המחשבה שבכל התמונות של הקטנטונת שלי עד לגיל שבע!!! יככב חיוך של קבצן. תמונות נטולות שן. טות'לס.
עכשיו ברצינות, למה זה כל כך מפריע לך?
האמת? אין לי תשובה הגיונית. כלומר, אני מתחלחלת כשאני חושבת על האירוע עצמו, על הכאבים, והבכי, ועל זה שלא הייתי שם כדי לנחם. ברור שמפריע לי שהילדה שלי סובלת. כואב לי שכואב לה כל פעם שהיא מנסה לאכול אוכל שאינו רך דיו. אך ברור באותה מידה, ששלב זה עתיד לחלוף בזמן הקרוב. יום. יומיים. שלושה. ועדיין, אני מתקשה, ונדמה לי שהצער הגדול שלי נובע דווקא מהפגיעה בשלמות הגוף של בתי. במושלמות(?). דבר שמאלץ אותי לתהות לגבי עצמי – האם זה הדבר שישנה לי באמת? אם הילדה שלי תהיה פחות ממושלמת? טיפ-טיפונת פגומה? ולמה לכל השדים והרוחות אני מעניקה משקל גדול כל כך למראה החיצוני של יצור קטן שאני אוהבת כל חלק וחלק ממנו?
מראה, מראה שעל הקיר.
ההתעסקות במראה החיצוני תמיד ריתקה אותי. אני נדהמת כל פעם מחדש להיווכח איזה מקום תופס המראה החיצוני בחיי היום-יום שלנו, כמה זמן אנחנו משקיעים במחשבה עליו, בעבודה עליו, בשיפורו וכמה משמעותי משקלו במכלול ההערכה העצמית שלנו. אשקר אם אגיד שאני 'מעל זה'. שמראה חיצוני לא מזיז לי. הוא מזיז לי ועוד איך, ועם כל העבודה שאני עושה על עצמי, עם כל הרצון שלי להגיד שאני מתמקדת במהות ולא במעטפת, עמוק בפנים עדיין אעדיף להיות בר רפאלי מאשר מארי קירי בגלגול הבא. בהנחה שיש סיבוב נוסף, כמובן. ושמישהו ישאל אותי.
שושלת של הפרעות אכילה.
אני יכולה, כמובן, לתלות את האשם באמא שלי, אישה נאה לכל הדעות, שמגיל צעיר היתה פורטת באוזני את מגוון המזונות שהיא אכלה בהתקף אכילה זה או אחר. כאילו שזה נושא שיחה רמוטלי מעניין.
וכמובן את הצהרות ה"השמנתי" או "אני שמנה" התכופות שלה.
אפשר ללכת צעד אחד אחורה, אפילו, ולתלות את האשם בכך שסבתי האהובה, זכרה לברכה, היתה מדווחת כמה חברה זו או אחרת 'בלסה' בארוחה, שבה סבתי, כמובן, לא נגעה בדבר (כן, המוצא הוא בדיוק מה שאתם חושבים), או בעובדה שאחותי (הקטנה), הרזה ברמה מעוררת קנאה, מתעקשת להצביע, כל פעם שאנחנו נפגשות, על איזה צמיג דמיוני שהיא גידלה, כביכול.
אבל האמת היא שזה לא משנה. גם אם סבתי היתה גולדה מאיר, או דליה דורנר, ובתה היתה הולכת בעקבותיה ברמת העדפת עיסוק בעיקר על פני הטפל – זה היה בלתי נמנע. זה העולם שלנו. המדיה הדיגיטלית והאלקטרונית מקדשת את המראה החיצוני. סוגדת לאנשים יפים ורזים. כל שלט חוצות, כל הפסקת פרסומות בטלוויזיה, כל מגזין רכילות, זורקים לעברנו את המודלים המושלמים האלה, ומעטים האנשים (נוטה לומר שקל וחומר, הנשים) שנותרים בלתי מושפעים.
אז מה את מתכוונת לעשות עם זה?
בכנות? לא יודעת. מצד אחד, אני רוצה שבתי תהנה מילדות שמחה, מאושרת, בלתי מופרעת, ככל שניתן, על ידי ענייני מראה ודימויי גוף.
מקווה שאצליח לעזור לה לבנות אישיות חזקה וביקורתית (במובן הטוב), שלא מושפעת על ידי רעשי הסביבה. אני משתדלת לא להפגין ביקורתיות כלפי מראה באופן כללי, שלי או של אחרים, כדי לא לקלקל את הפתיחות הטבעית של ילדתי לכל מה שצורתו אינה זהה לשלה. ומהצד השני, אני רוצה שבתי תגדל כשהיא בטוחה גם במראה החיצוני שלה. אז איך מיישבים את הדילמה הזאת? אומרים לה שהיא יפה – או לא אומרים? אומרים במידה? איכשהו מרגיש לי שכל דרך שלא אבחר תסתיים בהפסד.
מכל מקום, ברור לי שהעיסוק במראה יגיע גם יגיע, במקרה הטוב אצליח לדחות אותו לגיל בוגר יותר, ובמקרה המצוין, אישיותה המתגבשת של בתי תהיה מהסוג השמח בחלקו. בתחום המראה החיצוני – ובכלל.
בשם השן!
אבל אם נחזור לעניין המקורי, הרי שכרגע, הקטנטונת שלי לא מתעניינת באופן מיוחד במראה שלה. ובכל מקרה, לא הבחנתי בהשפעה נפשית (להוציא חשש מובן מאמבטיות) של האירוע הטראומטי. ובכל זאת, שבוע אחרי, ואותי, הנושא עדיין מעסיק. פחות, אבל כואב.
ואולי זה חלק מהעניין. שיעור קוסמי שהושלך לעברי, ובדרך הפיל לקטנטונת שלי שן קדמית אחת. שן ארנבית אחת מתוקה, שאהבתי מאוד. ואני צריכה להתרגל להעדרה.
ולהזכיר לעצמי, שהעולם שלנו יהיה מקום טוב בהרבה אם ננתב עשירית, רק עשירית, מזמן העיסוק שלנו במראה החיצוני לעיסוק במהות. לשיפור עצמי. ולמחשבה על אחרים.
ושאולי זה המקום להתחיל.
