"אתה בשל". היא מסתכלת עליי ומחייכת.
"תראי איך הוא מחזיק אותו, אני בשוק, לי אין אומץ להחזיק אותו ככה". היא אומרת לחברה שלידה.
אני מחייך חיוך מנומס ואומר את השורה הקבועה: "כן, אני גידלתי שניים".
היא מסתכלת עליי במבט מוזר, מכווצת עיניים ואומרת "לא הבנתי".
"אחי ואחותי. אני הייתי ילד בן 12, ובזמן שסבתא שלי הייתה בבתי חולים וכימותרפיות אמא שלי לא היתה בבית, ואני די תפקדתי כאמא מחליפה".
"אאאהההה" היא אומרת "נו אז למי אתה מחכה? יאאאלה!".
כן. ספרי לי על זה.

אני עידו. בן 32, עוד רגע 33, מתל אביב. רווק. ואני חולם להיות אבא. אני חולם להיות אבא ולהקים משפחה כשלצדי בן הזוג שלי. אני חולם על זה בערך מאז שאני בן חמש.

אחרי שנים של התעסקויות ביציאה מארונות ובניית זהות והבנה של מה זו מערכת יחסים בריאה, הגיע הרגע שלי להתחיל לחשוב על החלום הזה. ותודה לפסיכולוגית שהשרישה בי את התמה "דבר את הרצונות שלך". וכשהתחלתי לדבר אותם, למדתי בדרך הקשה והכואבת שהחלום שלי הוא לאו דווקא החלום של כולם. ברגע שדיברתי את הרצון הזה בקול רם, הבנתי שעליי לעשות ויתורים גדולים וכואבים. החיים שלי במבנה הקודם שלהם לא הצליחו להכיל את החלום הזה. כך יצא שהעמדתי על הכף חיים יציבים וברורים אל מול הרפתקה שאני לא באמת יודע או מבין מה יהיה סופה. ארזתי תיק ויצאתי למסע. כמה קשה להחליף טוב קיים בטוב עתידי. שברון לב מפואר והרבה רגעים של "למה אתה צריך את זה, ומה היה רע לך קודם" בקורטוב "לא חבל לוותר על עולם כזה גדול בחיים שלך?", מלווים אותי מאז. היו גם את ה"אין לך רחם, אז לאן אתה ממהר?". בקיצור, כיף גדול. היו הרבה רגעים שהרגשתי שאני מפריש סכומי כסף גדולים מהעובר ושב (מטאפורית, עוד לא התחלתי לחשוב על העניין הכלכלי שבכך) לטובת קרן פנסיה כזו שאני לא רואה את התשואה שלה כרגע, אבל הרצון הזה לקיים את התמונה הזו שתקועה לי בראש במלואה, היה חזק מכל דבר בעולם הזה.

כחלק מהמסע הזה גיליתי שיש לאנשים פרשנויות שונות בכל הנוגע למוסד שנקרא "משפחה". יש כאלה שהיא בעבורם ארוחת חג וטלפון פעם בשבוע, יש כאלה שהיא כל חייהם, יש כאלה שלא זזים בלי האישור שלה, יש כאלה שנדפקו ממנה כל-כך שהם מלקקים את הפצעים עד היום. המשפחה שלי בעבורי היא המהות שלי, היא בית הספר הטוב ביותר שהיה לי לחיים האלה, היא היכולת שלי לקרב אנשים לחיי, גם אם פגשתי אותם רק לפני דקה. היא כל הטוב והרע, המר והמתוק, היא דפוקה בדיוק במידה ומושלמת בול כמו שאני צריך אותה. מה שאומר שאין סיכוי שאני מוותר על להקים לי אחת כזו משל עצמי. עם אדם שמסתכל אתי לאותו הכיוון.

בגלל שלקח לי הרבה זמן, (ועדיין לוקח), להבין את הפאזל תשעה מיליון חלקים, שנקרא החיים שלי ושהתפזר על רצפת החדר, לא התפניתי בכלל לחשוב על האיך. כן, אנחנו עדיין חיים בישראל. אני עדיין גיי. וכמו שהדברים נראים, קל זה לא הולך להיות מתישהו בקרוב.

יסלחו לי חבריי הסטרייטים שניסו להיות חמודים ולצייר את העניין כפשוט, כמה מגניבים החיים שלכם שאתם (כמובן שיש יוצאים מן הכלל ושיש קושי וסיפורי גבורה ואללה יוסתור ולהקתו אבל…) יכולים בכל שלב לרקוח איזה תינוק שיבוא לו בעוד 9 חודשים מתוך לילה אחד של החלטה. בואו נגיד שאצלכם זה עלי אקספרס לעומת הדואר ישראל שגייז, לא עלינו, צריכים לעבור.

בתור אחד שהחליט, לא היו לי רפרנסים קרובים אליי שמדגימים איך מצליחים להביא את החלום הזה לכדי מימוש. בטיימינג מטורף נקלעתי לארוחת יום הולדת. הנוכחים: חברים טובים וקרובים מכל מיני קצוות שהתגבשו להם יחד.

כחלק מהחיבה שלי למשפחתיות אני מפיק הנאה מוגזמת מחברים מחוגים שונים שמצליחים לשבת סביב אותו שולחן. עוד לא הבנתי עד כמה מצליחים.
"אנחנו מביאים ילד יחד" אמר י', החבר הטוב שלי שאוחז בבן זוגו כבר שנים.
עיניים פקוחות לרווחה ולב דופק במיוחד. "מה? עם מי?"
"איתי", ענתה ל', חברה משותפת שלנו, מהקצה השני של השולחן.
דמיינו ילד שמגלה שסנטה קיים. ושהוא סבא שלו או משהו כזה.
משתי פינות בחיים שלי, נולדה לה אז משפחה.

זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאלוהים שם אותי בשורה הראשונה בהצגה שנקראת, "החיים שהיית רוצה לעצמך". שלא תתבלבלו, אני הייתי נוכח בלידות מרגשות, ואנשים השריצו סביבי לא מעט, אבל זה כמו לצפות בסרט בכמה נקודות בחיים, ופתאום בפעם השלישית שתצפה בו תבין כל-כך הרבה דברים שלא ראית שם בפעמיים הקודמות והצעירות יותר שצפית בו. ויותר מהכל בסרט הזה יש כל-כך הרבה דמויות שאני יכול להזדהות איתן, על הציר ההתפתחותי שלי, המגדרי, המשפחתי, האישי והאידיאלי הזוגי.

תשעה חודשים של התבוננות, בחברה שלי, בחברים שלי, בכמעט זרים שהפכו להיות אריג צפוף אחד. הרבה כבוד למרחב האישי שלהם, ולדבר הזה שנוצר בניהם. כמה מרחב? "אז אני יולדת מחר" פולטת ל' כבדרך אגב מעל השולחן בפרלמנט הקבוע. תחשבו על יידישפיל פוגש מופע דראג, ככה פלוס מינוס הגבתי. מאותה השניה הייתי מינימום אב שלישי בתוך הסיפור (למי שקרא עד פה וטרם הבין- אני לא). לילה עם בטן מתהפכת, קימה מוקדמת מדי, הליכה סהרורית למכון הכושר מתוך רצון לפרק את כל האדרנלין. עדכונים כל העת במאתיים חמ"לים בוואטסאפ. ואז בעשר בבוקר זה קרה, תמונה נוחתת בטלפון. אני על ההליכון בוכה את נשמתי למראה חלום שהתגשם לשלושה אנשים שאני כל-כך כל-כך אוהב.

כשצעדתי את הצעד הראשון לתוך מחלקת היולדות הבנתי. זה הצעד הראשון (אולי השני) אל עבר החלום הזה. אף אחד בעולם לא יצליח לשכנע אותי שלא מדובר בקסם, עם כל הקשיים שילדים מביאים איתם אני רואה את הברק מבעד לעיניים העייפות, ויודע שכשהם אומרים שזו החוויה הכי מדהימה בחיים שלהם הם מתכוונים לכך.

החיים הם דבר משוגע, לרוב הם מגוחכים מכמה שהם רעים. כשנכנסתי אל החדר וראיתי את המשפחה החדשה הזו, ראיתי את הצד היפה והמרגש שלהם, את החיבורים הבלתי אמצעיים האלה שיכולים להתרחש, את ההבנה שלפני כמה שנים האנשים האלה הסתובבו בעולם מבלי לדעת ששולחן לידם בבית הקפה, יושבת המשפחה לעתיד שלהם. ועוד איזו משפחה.

ההבנה שאולי ברחובות מקבילים צועדת המשפחה שלי גרמה לי להוריד הרבה דמעות של שמחה, וגם כמה של עצב וחיזקה בי את ההבנה שעד כמה שהמסע הזה עוד יהיה ארוך קשה ומייאש אני לא מתכוון לוותר עליו בחיים.

לאה שבת אמרה את זה טוב ממני:
"ואני יודעת שבים
יש גל אחד שהוא שלי
ועץ אחד שהוא שלי
וכוכב אחד שלי
וילדה קטנה שהיא שלי
וחתיכת שמיים".

אז אני עידו. בן 32 עוד רגע 33, מתל אביב. רווק. ואני חולם להיות אבא.
אני מחכה לגל, לעץ לכוכב לילד או לילדה. מין הילוד לא משנה.
מה שבטוח שאתן לו את חתיכת השמיים שלי.

עידו גרינברג בפייסבוק: ido grinberg
אינסטגרם @mismas