לפני שילדתי נתקלתי בשתי גישות בהקשר של גידול ילדים: הגישה הראשונה אומרת שילד מצטרף לעולם שלנו ועל כן, הוא צריך לבצע את ההסתגלות. נקרא לה גישת הילד המסתגל. הגישה השניה אומרת שברגע שילד מגיע לעולם אנו נדרשים להתאים את עצמינו אליו ועל כן, כל סדרי העולם שלנו משתנים לפיו. נקרא לה גישת ההורה המסתגל.
כדי להמחיש את הרעיון העומד בבסיס כל אחת מהגישות, יש צורך להקצין אותן ולשים אותן כל אחת בקצה אחר כדי להבחין בהבדלים ביניהן. גישת הילד המסתגל, דוגלת לרוב בכך שילד רוכש את ההרגלים של סביבתו ועל כן אל לנו לשנות יותר מידי בהרגלי החיים שלנו, אלא לאפשר לו לחוות את אורח חיינו ולהתאים את עצמו אליו. גישת ההורה המסתגל, לעומת זאת, דוגלת בכך שהורה צריך להיות קשוב לכל צרכיו של התינוק ולתת עליהם מענה מבלי לנסות ולהטביע את אורח החיים שלו על ילדו. זאת מתוך הנחה שכל ילד עושה את ההתפתחות שלו וכאשר הוא יהיה מוכן הוא כבר יצטרף לאורח החיים של המבוגרים.
את גישת התינוק המסתגל אנו רואים בניסיון של הורים לגרום לעזור לתינוק להגיע לשינה של לילה שלם כמה שיותר מוקדם, הימנעות מהחזקה ממושכת על הידיים, מעבר מהיר למוצקים, הימנעות ממוצצים או אביזרים אחרים שיכולים להביא מאוחר יותר לגמילה ועוד.
דוגמאות לגישת ההורה המסתגל אפשר לראות בגישת הלינה המשותפת, הנקה על פי דרישה, גמילה מכל דבר שהוא לפי קצב הילד (הנקה / מוצצים / טיטולים וכו'), גישת עקרון הרצף וגישת מגע הדוגלת בהחזקה על הידיים, עור לעור, ערסול ותנועה.
כאמור, שמתי את שתי הגישות על נקודות קיצון כדי להבחין ביניהן, אבל בפועל ניתן לראות אותן בצורות הרבה יותר מתונות בימינו.
כשהפכתי לאמא התחבטתי בין שתי הגישות הללו. מצד אחד שמעתי הרבה משפטים שאמרו "שלא יתרגל להיות על הידיים", "שלא ירדם לך על הציצי", "תני לי לתת לו בקבוק כדי שתוכלי ללכת לישון" – משפטים שיש בהם המון כוונה טובה אבל לי היה קשה איתם כי אני נטיתי יותר לכיוון גישת ההורה המסתגל. רציתי להחזיק אותו, להיות קרובה אליו, להזין אותו, ולהיות אחראית עליו תמיד. כאשר הפכתי לאמא לשניים הצורך הזה עדיין נשאר אך נכנסה מציאות חדשה שבה אני צריכה לתת את תשומת ליבי לשניים ואז כבר לא יכולתי לעשות הכל בקצב של התינוק שלי. אבל עדיין הנטייה שלי לגישת ההורה המסתגל גרמה לי לחשוב תמיד איך אני יכולה להגיע למצב ביניים שיאפשר לי להתאים את עצמי לצרכים של התינוק בפגיעה הקטנה ביותר בילד הגדול – קטן שלי. כבעלת מקצוע אני יכולה להעיד שכל הורה עושה לעצמו את השילוב בין שתי הגישות. לדוגמה, פגשתי הורים רבים שהתחילו גמילה מוקדמת מטיטולים והילד ינק עד גיל מאוחר. או הורים שניסו להנחיל הרגלי שינה בשלב די מוקדם אבל היו במגע מתמיד בינם לבין התינוק. כך גם כל אחת מכן תמצא שיש דברים בשתי הגישות שידברו אליה וטוב שכך – כי איזון הוא דבר חשוב בחיים.
אקדים ואומר שאין לי כל רצון להכריע בין שתי הגישות, כפי שציינתי קודם אני מאמינה באיזון, ובנוסף, כל הורה בוחר לגדל את ילדיו על פי השקפת העולם שלו וכך צריך להיות. למען הגילוי הנאות נכון יהיה להגדיר שאני יותר נוטה לכיוון גישת ההורה המסתגל, אך עדיין בוחרת בגישת התינוק המסתגל בחלק מן המקרים.
הסיבות לנטייתי נובעות מתוך הבנה והכרה בתהליכים הפסיכולוגיים והנפשיים שתינוק עובר בשנים הראשונות לחייו מצד אחד, ומצד שני נטייתי מתאזנת מתוך ההבנה שגם בריאותינו הנפשית בתור הורים מעלה את הצורך שתהיה איזושהי התאמה בין אורח החיים של התינוק לזו שלנו.
הנה 4 סיבות לכך שהקניית הרגלים פחות רלוונטית לטעמי בשנה הראשונה לחיי התינוק, וגם: הרגל אחד שכדאי להנחיל אותו כבר מרגע הלידה.
1. ההבדל בין צורך לרצון
אני חושבת שאפשר לומר בזהירות שהמשפט המהדהד ביותר הוא "אל תחזיקי יותר מידי על הידיים אחרת הוא יתרגל". תינוקות לא נולדים עם רצונות, הם נולדים עם צרכים. הם צריכים שיעזרו להם לאכול, לישון, לעשות גרעפס, או לחלופין צואה. שנעזור להם להרגיע את הבכי שלהם, וכן הלאה. על כן התפקיד העיקרי שלנו הוא לתת מענה על הצורך בעת שהוא מתעורר. למשל, כאשר אנו נותנים מענה על צורך אנו מחזקים את היכולת של התינוק שלנו להגיד לנו מה הוא צריך ואת הביטחון שלו שאנו ניתן מענה לצרכים הללו.
תינוקות מתחילים להביע רצון לקראת גיל חצי שנה: הם ירימו ידיים כדי שנרים אותם, הם יסמנו לנו עם הראש כאשר לא ירצו משהו, הם יתלהבו למראינו כאשר הם ירצו לסמן לנו שהם רוצים שנתייחס אליהם. התקשורת שלהם בגיל הזה כבר יותר מפותחת והם מסוגלים להבין הקשרים. לכן אם כבר רוצים להתחיל הטמעה של הרגלים מסוימים רצוי לעשות זאת בגיל חצי שנה ומעלה (אפילו כדאי לזלוג לשנה ותכף אסביר גם למה).
2. זה קורה בכל מקרה בקצב שלו
כל תינוק מתפתח בצורה שונה. יש תינוקות שישנים לבד לילה שלם כבר בגיל חודשיים ולא קמים אפילו לאכול. לעומתם תינוקות אחרים יקומו במהלך הלילה כמה פעמים עד גיל שנה (ואף יותר). בשנה הראשונה הסיבה לכך היא לרוב אי בשלות פיזיולוגית וכל תינוק עושה התפתחות זו בשלב אחר בחייו. בדיוק כמו שלא תלמדו את התינוק שלכן לפתור משוואות מתמטיות, באותה מידה אי אפשר לצפות מהם לבצע תהליכים שפיזיולוגית וקוגנטיבית הם לא מסוגלים לבצע. יבוא שלב שהם ידעו לדחות סיפוקים (אבל ממש טיפה), ויבוא שלב שבו הם יהיו מסוגלים לשלוט בצרכיהם, ויבוא שלב שבו הם יעדיפו להתרחק מכם מאשר להתרפק עליכם. ישנו שלב שבו מזהים שהתינוק מסוגל לבצע פעולה מסויימת אבל לא יודע שיש לו את הכלים. במילים אחרות – צריך ללמד אותו. לימוד במקרה הזה יבוצע על ידי חשיפה, כמו למשל שאנו חושפים את התינוק לאוכל מוצק כדי לאפשר לו לנגוס, ללעוס ולבלוע.
3. כפייה של הרגל יוצרת קושי במקום אחר
כאשר אנו מתחילים תהליך שאינו מותאם לתינוק ולצרכיו וקשה לו להתמודד עם זה כי הוא לא בשל אנו יוצרים מצב שבו התינוק חווה תסכול. בשנה הראשונה לחיי התינוק ישנה חשיבות גדולה מאוד לסיפוק צרכים שכן הם מחזקים את תחושת הביטחון שלו ומאפשרים לו להיות פתוח לשלבי התפתחות הבאים בהמשך. כאשר התינוק חווה חרדה, פחד או אי אמון הוא עלול להתקשות בביצוע שלבי התפתחות המאוחרים יותר. ניקח לדוגמה את נושא ההחזקה על הידיים. תינוקות זקוקים שיחזיקו אותם, שיעניקו להם אהבה וחום ואלה נוסכים בהם ביטחון. תינוק המקבל ביטחון מסוגל לפתח עצמאות יותר מהר. הוא יודע שבכל זמן שיצטרך ההורה שלו יהיה שם בשבילו ולכן הוא לא מתקשה לשחרר אותו. כמובן שזה הסבר מופשט כי במהלך ההתפתחות יתכנו מספר רגרסיות כמו חרדת נטישה של גיל שנה וחרדת עצמאות של גיל שנתיים, אבל בסופו של דבר מדובר בתקופות שעד שהתינוק מגיע אליהן ובהנחה וקיבל את הביטחון מהסביבה שלו, הוא יהיה מסוגל לעשות זאת ביתר קלות.
4. השנה הראשונה לחיי התינוק רצופה בשינויים רבים
הדוגמה הטובה ביותר היא הריגרסיה שהורים חווים בגיל 4 חודשים. פתאום התינוק לא רגוע בזמן האוכל, פתאום הוא מתקשה לישון אחרי שכבר ישן לילה שלם. זוהי נקודת זמן שרוב האימהות חוזרות לעבודה ופתאום ישנו קושי משמעותי בהתנהלות עם התינוק. בשל שלבי התפתחות שונים, מוטוריים, ריגשיים וקוגנטיביים, תינוקות מציגים לצד שיפור ביכולות שלהם גם קושי שבא לידי ביטוי ברגרסיות כאלה ואחרות. פתאום אחרי שהוא כבר נכנס לגן בקלות הוא מתקשה להיפרד בבקרים, פתאום הוא אוכל פחות טוב, או פולט הרבה. הסיבה לכך היא התקדמות שעשה ושיפור שמצריך תקופת הסתגלות מצד התינוק. ככל שתינוק מתקרב יותר לגיל שנה התקופות הללו של רגרסיה לצורך תקופת הסתגלות מתמעטות והפער ביניהן הולך וגדל. זוהי התקופה הנוחה ביותר להטמיע הרגלים מכיוון שלא נצטרך כל פעם ללמד אותם בחזרה. במילים אחרות – חבל להשקיע אנרגיה שבמילא נשקיע אותה שוב יותר מאוחר.
בתחילת המאמר הבטחתי גם הרגל אחד שכדאי להתחיל איתו כבר מהלידה. ובכן, זה פשוט מאוד וכבר אמרתי זאת לפני כן בין השורות. ההרגל היחיד שאני ממליצה להטמיע מגיל לידה זה שהתינוק שלכם יתרגל וידע שאתם תמיד שם בשבילו, שתמיד יש מי שיענה על הצורך שלו, שתמיד יהיה משהו שידאג לאינטרסים שלו. זה נשמע פשוט אבל זה לא פשוט לביצוע עם תינוק שרק נולד ואינו יכול להגיד לנו במדוייק מה הצורך, אלא אנחנו צריכים לפתח קשב ותשומת לב לפרטים על מנת להבחין באיתותים שלו. הקשבה זו כבר תאפשר לכם לזהות את הצרכים וגם את הדרך היחודית שבה מתאים לתינוק שלכן שיענו עליהן.
איך להטמיע הרגלים בכל זאת? רצוי לבצע שינויים או להקנות הרגלים כאשר התינוק פנוי לכך או כאשר הוא כבר מתקשר ויודע לבצע הקשרים בסיסיים.
כאשר אנו קשובים לתינוק שלנו אנו יכולים לזהות עם הזמן את המקומות שבהם מדובר בצורך לבין המקומות שבהם מדובר בהרגל שיש להקנות. אין צורך להגיע למצב של קושי ובכי אלא תמיד בגבולות יכולת ההכלה של התינוק שלנו.
כשמדובר בהרגלים חשוב להבין שאין אמת אחת. לגישתי נכון לעשות אותם לקראת גיל שנה, כאשר אנו מזהים שהתינוק שלנו כבר מספיק מפותח כדי להבין את התהליך אותו אנו מנסים להטמיע. אם בחרתם להטמיע הרגל מסויים (לא משנה באיזה גיל) דעו שיש הרבה גישות בחוץ. אני ממליצה לבחור בגישה שהכי פחות מקשה על הילד ומאפשרת לו להטמיע בתוכו את השינויים מבלי לעורר אצלו תחושות של לחץ, מתח או חרדה. זוהי השקעה לטווח הארוך.
רעות יוספי היא מדירכת הורות ראשונית, מדריכת הנקה ודולה לאחר לידה. לפרטים נוספים והרשמה לחצי כאן.
כתבות נוספות של רעות יוספי:
עיטוף תינוקות: כך תעשו זאת שלב אחרי שלב
אימהות היא דבר טבעי, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
לתינוק שלך יש ריפלוקס. האמנם?
