למה יש לו חום? שיניים, אוזניים או סתם ויראלי? ואיך אני אמורה להתנהג כשיש לי חום? לקרוא לאמא?
"יש לי חום!", קבעתי נחרצות. "אני חולה נורא. כואב לי בכל מקום: בגרון ובבטן, וגם מגרד לי באפידרמיס (אני לא סגורה על איפה זה בדיוק אבל שמעתי את זה אתמול ב"מבט", אף על פי שזה לא לגילי, וזה נשמע לי חשוב כזה, משכנע). לא, אבא, לא צריך ללכת לרופא, באמת שלא, אני רק אנוח קצת בבית, כי אני פשוט חייבת לנוח. אתה מבין, אבא? יש לי חום, תראה!", הגשתי אליו בחִיל ורעדה את המדחום שזה עתה הצמדתי לנורה במנורת הלילה שלי. מדובר היה במדע מדויק (וזה הכי קרוב שלי לפיזיקה אבר), כי יותר מדי שניות היו מציגות חום שהיה קובע או שאני לקראת אשפוז או שהמדחום לא תקין – שניהם לא באו בחשבון מבחינתי.
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
בשורה התחתונה מאמציי היו לריק. אז לא הבנתי איך הם מצליחים לעלות עליי אף שבניתי סיפור מרשים במיוחד, ברמות של מינימום אוסקר, שכלל הבעות רגש – דמעה בקצה העין על פי דרישה – ומימיקות שהושאלו מהמאסטר צ'רלי צ'פלין בדיוק במקומות הנכונים ובכל זאת הם עולים עליי. נראה שיכולות המשחק והשכנוע שלי, שלא לומר התשה, הוכיחו את עצמן בבואי להסביר למורה למה ממש-ממש היום אני לא יכולה להישאר להתנדבות בספרייה, אבל הוריי שנחשפו מדי פעם (או מדי יום ביומו) לאותם כישורים הבינו די מהר שמקורו של המונולוג קורע הלב נעוץ בקיומו של מבחן גדול או בשיעורי בית שנותרו מיותמים מסיבה (לא מוצדקת) כלשהי.
תרופת סבתא
כשבאמת הייתי חולה – וזה קרה לא מעט כי ילדים הם החיים וילדים הם נפלאים וילדים הם גם הנשאים של המחלות – לא אהבתי ללכת לרופא שהבטיח תמיד במעין הומור מלחיץ מעט שאף פעם לא הבנתי ש"עד החתונה זה יעבור" (מעניין מה הוא היה מבטיח לי עכשיו…). כדורים לא הצלחתי לבלוע עד גיל מאוחר מאוד (הפעם בלי הגזמה), וכל תרופה עשתה לי חרדות ובלגנים וחיבוקי אסלות. ואף שלא הייתי חולה חיננית במיוחד, ועם כל הכאב והחולשה, היה משהו נורא קורץ בלהיות חולה באותה תקופה.
כי כשאתה ילד, יום מחלה אחד לפחות מזכה אותך במנוחה בבית וצפייה בכל הסדרות שאתה הכי אוהב. בתחילת ימי בית הספר היסודי חיכיתי בקוצר רוח לתוכניות הבוקר בחינוכית וחלמתי להחליף את הילדה מ"Candy Can Do It" (מעניין איפה היא היום), בהמשך כבר נחנך ערוץ הילדים והיה אבן דרך לשנים של בהייה אינסופית במרקע.
ביום השני שבו הוצהר שאת חולה השמועה כבר הגיעה לאוזני הסבתא – אז עוד לא היה וואטסאפ משפחתי שעזר לדודה מאמריקה, ולכל שאר הקרובים-רחוקים, להיכנס איתך בזמן אמת לחדר הלידה – וזה הבטיח התייצבות מיידית שלה לצד מיטתך.
במעין תנועת היגוי ייחודית רק לה שלוותה בצקצוק מנוע שזיהיתי בעיניים עצומות היא הייתה מגיעה מירושלים הרחוקה עם סיר מרק שתמיד-תמיד-תמיד הסתתר בו טעם מדויק, בלי סטייה, כאילו יש לה תרכיז אינסופי של הטוב הזה. הסיר היה מונח על הכיריים, תכולתו נמדדת בידיים יציבות וחסינות בחום – היא מעולם לא נזקקה למגבת או לכפפות – לתוך קערה מהבילה שזוכה לליטוף בליווי אטריות (פחמימות) מנחמות. בהינתן האות הייתי מתיישבת ליד השולחן באטיות של חולה אמיתית והיא הייתה מגישה לי קערת בריאות ואהבה, מתיישבת לידי, מתעניינת בי; שואלת שאלות ומקשיבה ברצינות גמורה לכל מה שעובר עליי ובדרך אגב קמה ואוספת את שערותיי הארוכות מאוד לתוך החולצה שלא ייכנסו למרק.
אם החזקת יותר משלושה ימי מחלה, או אז ועדת כיתה או ועדת קישוט או ועדת ביקור חולים (תלוי עד כמה יצירתית הייתה מחנכת הכיתה) היו כבר אמונות על הכנת אלבום מכתבים הדורשים בשלומך כאילו מינימום כורתים לך את היד.
אולי זה השיניים?!
מאז ועד היום הייתי חולה עוד איזו פעם-פעמיים-מאתיים וגם בתקופת הרווקות, בהיותי בחורה עצמאית שחצתה את גיל 20 וגרה לבדה בעיר הגדולה, בכל פעם שעלתה תכיפות משיכת הטישו מהחבילה הציפו אותי זיכרונות מאותם ימי מחלה וגעגוע לניחוחות מרק עוף אמיתי, לעיניים דואגות ולילדה ההיא מ-"Candy Can Do It".
כל הגעגוע והערגה הזו היו חמודים ונוסטלגיים ומתוקים עד שהפכתי לאמא בעצמי ואז הבנתי שכמו במקרים רבים, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וזה משפט מאוד מדויק כשאתה הורה לילד חולה.
תחילת הדרך היא מאבק בינך ובין עצמך – את מבינה שמשהו לא בסדר, או כי הילד לא מתנהג כתמול שלשום, או כי זעקות שבר מפלחות את שמי הארץ. במקרה שלי, כשהגור והגוזל עוד לא שולטים בשפה העברית על בורייה, אי אפשר לדעת באופן מדויק מה מפריע להם אלא רק לנחש ולשחק ב"ד"ר דוגי האוזר" או "האוס" – תלוי באיזה מצב רוח אני באותו יום. הוא בוכה נורא, אני ממלמלת לעצמי, והקיא כבר פעמיים, אז אולי זה משהו שהוא אכל. לפני כן היה חום, עכשיו כבר לא. אולי זה תלוי איפה מדדתי חום, כי במעמד הקנייה שבו הוצאתי מיליון שקלים חדשים (בערך) הבטיחו לי שהמדחום של הלייזר (הכי מטריקס!) ממש מדויק, מצד שני, ידוע שמדידה בטוסיק היא המדד המדויק מכולם מקדמת דנן. ובכלל, תלוי את מי שואלים מהי טמפרטורה שמצביעה על חום, כי בגן מעל 37.7 זה חום ומבחינת רופא הילדים מעל 38.5 זה חום ומבחינתי חם לי רק מהמחשבה שעכשיו אנחנו נכנסים לעוד שבוע מחלות, הקאות והפרשות שבו אהיה צמודה לילדים במדינה שבה כמות ימי המחלה שהורים מקבלים עבור ילדיהם היא קרוב לכלום ושום דבר ביחס לימים שהם באמת חולים. זו לא רווחה ואין כאן רווח לאף אחד, אלא הפסד, אבל זו כבר פוליטיקה, ומפוליטיקה באמת שנהיית לי פריחה וחלושס וחולי.
ואם נשוב לחולי, שהרי זה הנושא כאן, פתאום אני מגלה שהעקיצה מאתמול בגינה התנפחה, אז אולי זו בכלל פריחה ולא עקיצה ו… רגע, כמעט שכחתי את האופציה החזקה מכולן – אולי אלה שיניים? איזה מזל שיש 20 שיני חלב, מה שמאפשר לי ולכל העולם שמתמיד בייעוץ (גם כשלא נשאל) לתת 20 סיבות לחולי של ילדיי. שנייה לפני שקבעתי נחרצות שאלה השיניים, אני שוב מחשבת מסלול מחדש ונוטה לכיוון האוזניים כי יש צרחות וכל אמא טרייה יודעת שצרחות אימים הן סממן מובהק של דלקת אוזניים. זהו, אלה האוזניים. יש לי טיפות בשביל זה! אני צוהלת בתוך ראשי ומיד מצננת את ההתלהבות – חמודה, תנוחי, יש לך טיפות וסירופים בשביל מדינה שלמה, עוד שנייה מגייסים את ארון התרופות שלך לצבא הישע, מה את מתלהבת?
בעודי גאה בעצמי על האבחנה ועל הביטחון, כי נורא קשה כאמא להיות בטוחה ולא להתערער כשמדובר בחולי של הילדים, אני נעצרת ונזכרת שבשבוע החולף הגור קיבל חיסון (הלך הביטחון. שוב). כן, אני בעד חיסונים. כאמא אני יודעת שאגן על ילדיי בגופי באש ובמים ובצונאמי, אבל מה לעשות, יש דברים (מעטים) שגופי אינו יכול להם, כמו אימון TRX במשך 45 דקות (אבל העיקר הכוונה) וחיסון "מחומשת". אז אם לא אני, ברוך הוא שהמציא את טיפת חלב. "אז אולי", אני מזכירה לד"ר דוגי האוזר שלא נטשת אותו, "אולי זו תגובה לחיסון?".
האמת? אני קצת מייחלת לכך שזו התשובה כי אם לא זה אני נשארת רק עם עננת האימה שמרחפת מעליי בכל רגע נתון בצורת וירוס: יש עכשיו וירוס אוזניים. וגם וירוס של הקאות ושלשולים. גרון? בטח, בטח, יש גם וירוס של גרון. כן, גם הצינון הוא בעצם וירוס.
אין ברירה, צריך ללכת לרופא. הגעה למרפאת הילדים היא מיומנות הורית נרכשת: את יכולה לקבוע תור דרך המענה הקולי, אבל אחרי מרתון אצבעות – הקש את תעודת הזהות, הקש 1, סולמית, הקש 2, הקש 1, סולמית, הקש 3 – תגלי שאין תורים להיום.
המענה הקולי יפנה אותך לאתר האינטרנט. אתר האינטרנט של הדוקטורים מבוקש כמעט כמו אתר הופעות בקיץ ואם לא התייצבת לכל המאוחר ב-6:55 אין כבר תורים להיום ואין כרטיסים לשלמה ארצי בקיסריה. המסקנה היא דווקא השבת עטרה ליושנה – חזרה לחיים שלפני המענה הקולי ואתרי האינטרנט – הטיפ הכי חשוב שיש לי להורים הוא להתיידד דווקא עם המזכירה. הרופא הוא מרכיב חשוב בסיפור, אין ספק, בכל זאת אתם הולכים אליו ולא למכולת, אבל בהיררכיה שבתוך המרפאה המזכירה היא מעל הכל. אתם תדאגו שהיא תדע איך קוראים לכם, לילדים שלכם ואיזו עוגה היא הכי אוהבת מסניף רולדין הסמוך.
יודה רופא הילדים שלנו, זה שאני מבקרת במשרדו בערך פעם בשבוע, ולא בגלל העיניים היפות שלו (פעם אחת בלבד הלך אליו המושלם ובסיום ביקש ממנו את האבחנה בכתב כי לא הצליח גם להלביש את הילד חזרה, גם להקשיב לרופא וגם לזכור למי הוא צריך לחזור בעבודה – גברים…), שכבר עם כניסתי אני מודיעה בקול הכי מאיים שלי שרק לא יגיד לי ויראלי, כי עוד ויראלי אחד וזה סופנו ולא חיכיתי את כל התור הזה בשביל ויראלי וקצתי ומאסתי בוויראלי ואם ויראלי אז עכשיו אני הולכת.
ואז הוא אומר שזה ויראלי ואני הולכת.
בשארית כוחותיי אני מנסה להשאיר את גלגלי המוח חדים כי עכשיו מגיע השלב המתמטי בחיי כהורה, ואיך לומר? בלי שעות שינה ועם רזומה של 3 יחידות מואט – כן, יש דבר כזה וזה מצביע על כישורי המתמטיקה שלי מימי התיכון ועד היום – עליי לגייס את כל משאביי וחושיי לטובת המשימה הבאה:
את האינהלציה עושים שלוש פעמים ביום. את הטיפות לוקחים לפי משקל הגוף שעה לפני האוכל או שעתיים אחרי האוכל ולהיזהר כי הן מרדימות! (לא הבנתי ממה בדיוק להיזהר?…). אפשר לתת אותן עם קבוצת התרופות פרצטמול בהפרש של שעה לפחות זו מזו או עם קבוצת התרופות איבופרופן בהפרש של ארבע שעות זו מזו. אם החום ממשיך להיות גבוה אפשר לשלב פרצטמול ואיבופרופן – יש רופאים שממליצים לעשות זאת. יש גם רופאים שמתנגדים. כך או כך יש לשמור על פער של שש-שמונה שעות ביניהן.
הכותבת אינה רופאה. הכותבת בעלת 3 יחידות. מואט.
תרופת סבתא 2
בדרך הביתה, לקול סימפוניית השיעולים, אני מזעיקה את "כוח סבתא", מזלם של הקטנים שלי שזכו בשתי סבתות ברוכות כישרונות בישול ואמפתיה שיחפו על אמא עייפה עם חשמל סטטי בשיער (זה שעוד לא נשר) שזקוקה לאיזו קערת מרק טובה שתחזיר לה את הכוחות כי אמא מרגע שהיא אמא כבר לא חולה, אין לה האופציה. לפעמים היא לא בקו הבריאות, לפעמים היא חלשה ולפעמים נוזל לה האף אז היא לוקחת איזה פרצטמול או איבופרופן בלי להקפיד על פער של שש-שמונה שעות.
באותם רגעים שהיא לא באמת חולה, כי אמא לא חולה, היא נזכרת בטעם המדויק של המרק ובתחושת העקצוץ של השערות שהוכנסו לחולצה כדי שלא ייכנסו למרק, ויודעת שעם כל הבאסה בוויראלי הזה, הילדים שלה לא יזכרו את הצרחות, את הלילות נטולי השינה או את המקצב המרגיז ועננת האדים של מכשיר האינהלציה. כשהם יהיו מבוגרים הם יזכרו שכשהיו חולים היו קערת מרק וחיבוק ומבט של סבתא שילוו אותם כל החיים.
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.
לטורים הקודמים של נועה הנדין:
דרוש: נתיב תחבורה לאם הטריה
למה רציתי פער גילאים קטן בין הילדים שלי?
אומרים שהיו פה הריוניות שמחות לפני שנולדתי
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
איך נכנסת לי לציצי בכזאת קלות?
אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?
*בתמונות:
דוגמנים בהווה ורופאים בעתיד: הראל ועברי הנדין
בגדי ילדים וספה מעוצבת לילדים: fizz
