החודשים שקדמו ללידה השנייה, והשנה הראשונה לאחר הולדת בני השני, התאפיינו בשנוי גדול בחוויית האימהות שלי מול בני הבכור. היה מאבק תמידי, לעתים מייסר בין הרצון לשמור על ה"בועה" הכמעט סימביוטית בין בני הבכור לביני מבלי לאפשר לתינוק החדש להפריע לנו, לבין הרצון לפתח קשר חדש עם בני השני ולהתחלק בין שני ילדים הזקוקים לי.
הפרת האיזון הרגשי והקונפליקט העצום שחשתי העסיקו אותי רבות.
התפיסה המסורתית עושה אידיאליזציה לתפקיד האימהי. אימהות מצופות לאהוב באופן מוחלט את ילדיהן, הן חסרות אנוכיות, וחזקות באופן המיטיב עם ילדיהן מיד מהרגע בו הן מקבלות את התואר "אמא". במידה והאם אינה עומדת בקריטריונים אלו היא נתפסה כאם "לא מספיק טובה". האימהות נתפסה בעבר, ובמקומות מסוימים גם היום, כפסגת המימוש העצמי והסיפוק הרגשי של האשה.
במחקרים בנושא תפיסת האימהות מדובר על כך כי "מוסד האימהות" – המיתוס, הוכתב על ידי גברים בחברה והובנה כהישג הפיסי והרגשי המשמעותי ביותר עבור נשים. בין השאר משום שלאורך כל הדרך הוא שירת אינטרסים וצורכי שליטה של קבוצות אחרות בחברה. ולכן מיתוס האימהות אינו מציאותי וגוזר על כל האימהות כמעט, אשמה בהכזבת ילדיהן.
תפיסת האימהות המודרנית, בערך משנות ה60 וה-70 של המאה עשרים, מדברת על האימהות כחלק אחד מתוך מכלול תפקידים המגדירים את המימוש העצמי של האשה. לתוך הפער שנוצר בין שתי תפיסות עולם אלו נכנסים התהליכים הרגשיים האוניברסאליים שחווה כמעט כל אם במעבר לאימהות.
"מאז שחזרנו מבית החולים, אני שונאת כשמגיע הערב. מפחדת מהחושך, מהלילה, מה'אין לילה'. מהיקיצות ללא התראה, דווקא כשהצלחתי להירדם. אני בוכה, מתאבלת על הזוגיות- לא קרה לה כלום לזוגיות, היא פה, היא קיימת, אבל יותר לא נהיה רק שניים".
החזרה מבית החולים והכניסה הנחווית לעיתים כדרמטית לתפקיד ההורי, מלווה, לצד אושר וסיפוק גדול, גם בתחושות אובדן. אובדן של אוטונומיה וזמן, אובדן הזהות, אובדן דפוס היחסים הזוגיים, אובדן של הנשיות, המיניות, הגוף, אובדן חברים ואובדן הזהות המקצועית.
ואז כעבור תקופה מסוימת התחלנו להרים את הראש, הסתגלנו לחוסר השינה. הקטנצ'יק יוצא אולי כבר למסגרת, ואת חוזרת לעבודה. האינטימיות והזוגיות מתאוששים ומתאזנים, והנה מתחיל לדגדג לנו ההריון הבא.
אנחנו כבר יותר מוכנות לתפקיד, מודעות לאתגרים שמציבה בפנינו ההורות, והשלבים הראשונים שלאחר הלידה. עכשיו יש גם פעוט מתוק שצריך להכין אותו רגשית, והתחושה היא שאם עשינו את זה כבר פעם אחת אז רוב הסיכויים שבפעם השנייה יהיה קצת יותר קל.
אז למה בכל זאת נשים רבות חוות את המשבר הגדול דווקא בלידתו של הילד השני?
לידת ילד שני מזמנת לעולם הרגשי של האם קונפליקטים חדשים שלא אפיינו את עולמה קודם לכן, ומתעוררים מתוך הקשר שלה עם ילדה הבכור.
• המחויבות והנאמנות לצרכיו של הילד הבכור אל מול הצורך האימהי לטפל בתינוק החדש.
• אובדן של הקשר ה"זוגי" הקרוב והכמעט סימביוטי עם הבכור, אל מול הצורך לפנות מקום רגשי לתינוק החדש.
• רגשות אשמה כלפי הבכור אל מול צורך להגן על התינוק שנולד אפילו מקנאותו של אחיו.
• האם אוכל לאהוב את התינוק שייולד?
• האם אמשיך לאהוב את ילדי בכורי כפי שאהבתי עד כה?
אחד המונחים בהם משתמשים בהקשר זה הינו "משבר הדחה" אותו חווה הילד הבכור עם הולדת הילד השני.
"הייתי כל כך שבויה בפחד שלי שהגדול יקופח וירגיש זנוח, ששכחתי להרגיש את העוצמות של תחילת הקשר עם התינוק שרק נולד. ברור לי היום שסחבתי איתי את חרדת הנטישה שלי, את תחושת הקיפוח הבלתי נסבלת. כנראה שככה זה כשבכורים. אתה מרכז העולם עד שנולד עוד זאטוט וגונב את ההצגה ואז איך שלא תסובבו את זה וכמה שלא תנסו לגונן ולעטוף את הבכור כדי שה'מכה' תהיה פחות כואבת הוא ירגיש מקופח. כנראה שכך גם אני הרגשתי כבכורה, וכנראה שלמרות הניסיונות המאוד גדולים שלי לגונן על בני בכורי, עדיין גם היום מרגיש שמקפחים אותו".
ובאמת, למשך תקופה מסוימת היה הילד הבכור הילד היחיד, מרכז המשפחה, ללא מתחרים, בעל מונופול על תשומת הלב, ובשלב מסוים, לעתים קרובות ללא הכנה מוקדמת ובפתאומיות, הוא מוצא את עצמו מנושל ממעמדו.
שינוי זה מביא את הבכור "להילחם" כדי למשוך אליו בחזרה את אמו ו"לכבוש" את תשומת הלב שלה על מנת לחזור למעמדו הקודם. כמה מונחים מעולם הקרבות והמלחמה נכנסו פה במשפט קצר אחד. כי לעתים החוויה, כאמא, היא כי את נמצאת בשדה קרב, בו כל אחד דורש את "חלקת האלוהים" הקטנה שלו בתשומת הלב שלך.
"הייתי מאוד גאה בבחירות שעשיתי אחרי הלידה השנייה. דאגתי מאוד לבכור שלי, איך יגיב איך יקבל את אחיו הקטן, כמה יקנא וירגיש נטוש. הוא היה בקושי בן שנתיים וחצי והיה לי חשוב שהכל יהיה כמו בספר ואפילו יותר מזה. אז מיד ביררתי אם הוא יכול להיות אתנו במלונית אחרי הלידה ואחרי הלילה הראשון בבית החולים עלינו למלונית אני, אישי היקר, בני בכורי והתינוק החדש. וכולם קרקרו סביב הגדול וקנו לו מתנות, והחזרה הביתה אחרי שלושה ימים היתה כמו חלום כולנו ביחד כמשפחה ולא הרגשתי שנעלמתי לו. מושלם.
כל מה שרציתי זה שהתינוק יישן ויהיה רגוע כדי שאוכל להיות עם הגדול. ודאגתי שתהיה לי עזרה כמה שיותר אחר הצהריים כדי שהגדול חס וחלילה לא יצטרך לדחות סיפוקים. הוי כמה טעויות. בדרך שכחתי שיש שם תינוק קטן וגם לו יש צרכים, וגם אמא שלו שם, וגם היא מרגישה כל מיני דברים שלא תמיד קשורים לבן הבכור שלה. וכמה רגשות אשמה…"
"אח קטן הוא מתנה?!"
מעולם לא הצלחתי להתחבר לאמירה על כך שהתינוק הקטן הוא "מתנה" לאח הבכור. על איזו "מתנה" אתם מדברים? כל עולמי חרב עלי כשנולדה לי אחות קטנה. הייתי פספוסה בת שנתיים וקצת, כרוכה אחרי אמי, שהיתה כל עולמי. ובבת אחת הפכתי לילדה גדולה. שצריכה להיות אחראית, עצמאית, ולהתחשב. להתחשב בתינוקת שצריכה עכשיו את אמא, להתחשב באמא שעייפה וצריכה לדאוג לתינוקת. מזל שהיה שם אבא ש"יאסוף" את השברים ויגונן.
ואם חשבתי שהקשר החם והחברי שאחותי ואני הצלחנו לבנות בינינו גם בזכות הוריי, מסמן כי התגברתי על "משבר ההדחה" שחוויתי כבכורה לפני כמה עשרות שנים, הרי שכשנולד בני השני, נוכחתי כי יש לכך השפעה גם היום על האופן בו אני מתנהלת כאמא.
"זו לא מתנה זה משבר" רציתי לצעוק כשהפכתי לאמא בפעם השנייה. רק אחרי שהדברים מתאזנים קצת, ולומדים לחיות את השגרה החדשה אפשר גם ליהנות קצת יותר מהמתנה, להתבונן עליהם על השניים הקטנים שלי, מתקרבים משחקים רבים והופכים לזוג אחים, חברים, בלתי נפרדים.
ועד שלומדים עושים טעויות, נאבקים ברגשות אשמה, מתנהלים קצת על אוטומט, במיוחד בשעות אחר הצהריים והערב כשצריך לנהל שני קטנטנים שזקוקים להכלה והאכלה בו זמנית, ונעזרים! בעיקר נעזרים.
הילה דור ברוור היא עובדת סוציאלית, מדריכת הנקה ומנחת מעגלי אימהות. בעלת מרכז לנשים לאחר לידה והורות ראשונית במודיעין. לפרטים נוספים והרשמה למפגשים לחצו כאן.
