צעצועים תלויים מהתקרה, הגה צעצוע, צפצפות ורעשנים, סוככים ומגני שמש, אופניים ועגלה בבגאז', ערימות של תיקים ושני ילדים צווחים. ברוכים הבאים לאוטו שלי
הפעם הראשונה שנכנסתי לאוטו וממש התרגשתי הייתה ביום הראשון שהתחלתי ללמוד נהיגה, אי שם בשלהי 1999. רוב השיעור היה עליי להקשיב והשתדלתי, אבל בדיוק התחלתי י"ב ומוחי הטינאייג'רי היה עסוק בדילמה בעניין החיבור בין הגופייה הכתומה למכנסי הקורדרוי. אחרי 40 דקות של שרטוטים, הסברים והחלטה בראשי שכדאי שאחזור הביתה להחליף בגדים בפעם העשירית לבוקר זה, הגיע הרגע הגורלי שבמיוחד עבורו נשארתי מרוכזת: נהגתי ברכב 500 מ'.
אין ספק שהיו אלה 500 המטרים המכוננים בחיי, פסגת האושר והדרור. מאחורי ההגה, עם רזומה של פחות מ-17 שנה ועם 1.58 מטרים של עצמאות, אני נוהגת לבד! זהו זה, המסע להשגת כרטיס היציאה מיישוב קהילתי קטן היישר אל העיר הגדולה מתחיל עכשיו! הרגשתי שגם לי, כמו לפוליקר, החופש קורא מכל הכבישים.
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
זירת קרב
16 שנה מפרידות בין הפעם הראשונה ההיא שנכנסתי לאוטו ועד ימינו. רגע. אני צריכה להתמודד עם המספר הזה. מה? 16??? לא, אין לתאר, אני רבע צעד מלהגיד משפט שיכיל את שלוש המילים: "לפני 20 שנה". אני צריכה לשבת. ורסקיו ובוטוקס ושעון כזה שעוצר את הזמן – ובמשך כל התקופה הזו הקפדתי תמיד על סדר וניקיון פדנטי מעט ברכבים שנהגתי בהם. בתחילה היה זה הרכב של אבא שלי שנפל קורבן לכל מיני נגיעות נשיות של שמיניסטית מתלהבת: דיסק של הספייס גירלז לצד דיסק של אביב גפן (טינאייג'ריות הן לא עם סגור על עצמן…), קופסת מסטיקים ועץ ריחני בריח לבנדר כי זה הריח הכי מהמם וכי הוא בסגול וסגול זה הכי מהמם והלוואי שהאוטו גם היה סגול אבל אבא שלי חשב שזה פחות מהמם.
בהמשך היו לי רכבים משלי, ולא משנה מאיזו שנה ומאיזה דגם, הם תמיד זכו לטאץ' נשי; שני הדיסקים הוחלפו ב"קייס" של דיסקים איכותיים שלקחתי מהבית (מדהים איך רק כשאתה גדל אתה מבין שההורים שלך דווקא די בסדר), כיסוי מגניב להגה ולמושבים, מסטיקים, סוכריות וחצי חנות של ללין שיכלה להביא לידי מחנק את מי שנכנס לאוטו, אבל זה לבנדר ולבנדר זה מהמם. טוב נו, יש דברים שלא משתנים. האוטו שלי היה הממלכה שלי.
ואז נולדו הילדים.
היום, כשאני מסתכלת על האוטו שלי לפני שאני נכנסת אליו, אני קצת רוצה להסתתר. מקווה שלא אפגוש אף אחד שמכיר אותי.
כבר מרחוק הוא נראה כמו זירת קרב – ערימות של פריטים וחפצים מאיימות לפרוץ החוצה מהחלונות כמבקשות את נפשן: כיסאות לתינוקות, קשתות ומוביילים שתלויים מהתקרה, הגה צעצוע בגודל של משאית, צפצפות ורעשנים שהשתיקה יפה להם(!), סוככים ומגני שמש שיכולים לכסות מקרר ענקי מדגם סייד ביי סייד לבל יסתנוורו גוריי הקטנטנים ובגאז' עמוס לעייפה בעגלות (כן, ברבים), אופניים וערימות של תיקים שרק אני יכולה להכניס או להוציא כי מדובר במדע ובתכנון מדויק – מה נכנס אחרי מה, מה נכנס בתוך מה ומה אסור פשוט אסור לדחוף פנימה בחוזקה, ואז לסגור מהר מהר את הדלת… (שורה זו מוקדשת למושלם שלי שהוא אדם מושלם אבל בכל זאת גבר).
הכאוס החיצוני הזה מעורר אצלי באופן תמידי חשש שמא ישפיע מופע האימים הזה על נפשם ורוחם של ילדיי ויהפוך אותם בלי התראה לבלגניסטים משליכי ילקוטים ונטולי הערכה לעצי ריח. "אין מה לעשות", אני מרגיעה את עצמי לפני התקף חרדה נוסף, כמה שלא ניסיתי לסדר ולארגן את האוטו שלי הוא כנראה ייראה בתקופה הקרובה כמו ג'ימבורי נייד.
כי איך אפשר לשנות כאן משהו כשכל נסיעה נראית בערך כך:
כבר מרגע כניסתנו לאוטו, שלא לומר מרגע זיהויו באופק, פולט הגור הגדול צווחות אושר שמתחלפות במהרה לצווחות פחות מאושרות אם הוא לא הראשון שנכנס אל הרכב. אז הוא הראשון. ואז צריך לקשור אותו, והוא פחות מעוניין. ואז הוא מעוניין לשחק עם החגורה, ואז אני מתעקשת ואז הוא מוחה (צועק/בוכה/כל התשובות נכונות), ואז אני מכניסה את הגוזל הקטן. אם הוא ישן יש שקט, אם לא, אז יש בכי. אז אני מנסה להרגיע ושרה. הגדול פחות בעניין של השירים שלי אז אם הוא לא בכה עד רגע זה עכשיו גם הוא בוכה. עכשיו שניהם בוכים, ואני? אני שרה. פשוט כי ככה אני פחות שומעת אותם צורחים ובכל זאת עוד משימות רבות לפניי וכל זה טרום הזזת הרכב. אני מפעילה מובייל לקטן. עכשיו יש מובייל, בכי של הגדול ושירה שלי.
מפרקת את העגלה, מכניסה את העגלה. מפעילה לגדול אייפד (כן, אני נותנת לו לצפות באייפד, מבטיחה לשלוח את עצמי לעונש מיד אחרי חופש פסח), מקפלת אופניים ודוחסת אותם באלגנטיות בין העגלה של הקטן לטיולון של הגדול, שנח בשלווה בבגאז', מחכה לתורו בהמשך היום.
עכשיו מתחיל מחול הדלתות – מקורו כמובן בפרנויה שלי לבל יינעלו הדלתות כשהילדים בפנים ואני בחוץ. ואף שלרגע קט השקט שישתרר יכול להיות חביב, הרי ממדי ההיסטריה שלי מיד אחרי רגע קט זה יעיבו על השקט, חביב ככל שיהיה – אז אני סוגרת את הדלת של הקטן, ממהרת לכיוון מושב הנהג, פותחת את הדלת שלי, חוזרת לחלק האחורי של הרכב, סוגרת את הדלת שליד הגדול, חוזרת למושב שלי, עוצרת שנייה ומתמקדת בנקודה כדי לנטרל את הסחרחורת, נכנסת לאוטו ודורכת על משהו פריך (דובונים? במבה? כן, כן, אני יודעת, נורא לא בסדר, מוסיפה את זה לעונש שלי) וסוגרת את הדלת.
הגדול צוחק – אתה זוכר שלפני מאית השנייה צרחת? – כי כשאמא רצה מסביב לאוטו זה באמת מצחיק, הקטן מהופנט משבשבת מסתובבת ואני מתנשפת ומשננת את הקוד של הרכב שנייה לפני דמנציה רגעית ולפני אובדן הכרה מתנחמת בכך ששרפתי עשר קלוריות (מה שמשאיר לי רק עוד 300 בערך כדי להיפרד מהרוגלעך שזה עתה תקעתי).
נתיב לאמהות
מתחילים בנסיעה.
הם צוחקים, צועקים וצווחים לסירוגין. כילדים טיפוסיים, כל אחד מהם צריך משהו עכשיו. ממש עכשיו. ברגע זה. מתברר שילדים ודחיית סיפוקים הולכים יחד כמעט כמו גופייה כתומה וקורדרוי אדום, כלומר, ממש לא. ברקע מתנגן הדיסק של 100 שירים ראשונים – או, הנה משהו איכותי, זה מבטל את האייפד או לפחות את הבמבה? – ואני מנסה להלהיב אותם עד שמתייבש לי הגרון.
באחת הפעמים שהם צורחים אני מסתכלת עליהם ולא מבינה איך אפשר לצרוח ככה בעודם ישובים בכיסאות מלכותיים ומפנקים ברמת המינימום אמריקן קומפורט שרכשנו להם במחירים מופקעים ולא הגיוניים, כי הפחדה עובדת על כולם, ומי אנחנו שנפקיר את ביטחון ילדינו? אני רוצה לעצור את הרכב, להיכנס לשבת במקומם, להתרווח ולהתנמנם קלות (בכל זאת, בגובה אני תואמת ילד בכיתה ו', וברגע שהמוכר בחנות הציג לנו כחלק מהדגמה יסודית איך הוא עצמו יושב ומקפץ בפנים הבנתי שמדובר בכיסאות שיכולים לספוג גם משקל של פיל).
הגדול נכנס למומנט חיובי – איך אפשר שלא? הרי יד קסומה נשלחת אליו כל כמה דקות מהמושב הקדמי עם מענה קיומי לצרכיו: נשנושי מזון, בקבוק מים קרים או משחק שהוא אוהב (מדהים כמה צעצועים אפשר למצוא על רצפת מכונית אחת). הקטן, באופן מפתיע, באווירה קצת אחרת (תגידו, אף פעם לא יהיה מצב ששניכם תהיו מבסוטים בו זמנית?) – הבכי שלו גורם לו להזיע ואויה ומר לי אם הוא יזיע כי הרי ידוע שישיבה בסלקל משמעה שתוציאי משם ילד במצב צבירה שנע בין המוצק לנוזל בכל עונות השנה. לעולם לא אבין איך גוזלים כל כך קטנים מסוגלים להגיר כל כך הרבה נוזלים גם בקור של 10 מעלות. אז רק שלא יבכה, רק שלא יוסיף עוד שכבת זיעה על זו שכבר בטח מחלחלת שם לאטה.
הם נרגעים. אחד נרדם וזה בסדר. השני מתעפץ וזה ממש לא בסדר – הוא גדול, יש לו"ז, יש לו טקס שינה, יש לו שעות שינה ולי יש פילאטיס היום, ואם הוא יישן עכשיו, הוא לא יירדם בזמן, ואם הוא לא יירדם בזמן, לי כבר אין פילאטיס!
אז אני מתחילה לדבר. סתם, על כלום, העיקר לדבר. הרמזור התחלף והוא עדיין רחוק ממני שנות אור, יש לנו לפחות עוד שלושה מחזורים של רמזורים להמתין. מימיני חולפים מוניות, אוטובוסים ורכבים פרטיים שהחוק מבעליהם והלאה בנתיב תחבורה ציבורי. הם לא יחכו עוד שלושה מחזורים.
לדבר, העיקר לדבר.
"ישראל כץ היקר", אני שומעת את עצמי מצהירה ומרוב רצינות בקולי גם הגור פוקח את עיניו הטובות ומקשיב לי.
המעמד מחייב ואני מכחכחת בגרוני: "נתיב תחבורה ציבורי הוא נתיב חשוב ומוערך לאין שיעור. יודע כל בר דעת את חשיבותו ואת החיסכון בזמן שהוא מקנה למשתמשי התחבורה הציבורית, וגם לשאר הנהגים בכביש. אבל נתיב אקוטי זה אינו יוזמה שלך. נכון, לא מזמן השקת את תחילת עבודות הרכבת הקלה, אבל מי יודע מה יהיה איתה וכמה שנים יימשך הפרויקט – ותכלס, מפני שבתוך עמי אני יושבת, ברור שבסופו של יום יזכרו את מי שיגזור את סרט הסאטן (רגע, בתוך עמי אני יושבת, אז סרט נייר) ביום שבו תתחיל הרכבת לנסוע לראשונה – אי שם באזור 2030 (כי בתוך עמי אני יושבת…). אז קבל הצעה מעולה, אחת שתעלה אותך לכותרות, אחת שבגינה תהיה אהוד, מוערך ונערץ על ידי כלל האוכלוסייה, ובייחוד האוכלוסייה הנשית (ואנחנו 51 אחוז, אז זה שווה): נתיב תחבורה לרכבי ילדים! אפשר לקרוא לו "הנתיב של ישראל", שזה גם נתיב ישראלי וגם נתיב על שמך שזה מהמם, אתה לא חושב? נצרף לו שלט עם איזה אייקון חמוד כי ילדים באייקונים הם תמיד חמודים ותהיה גם גזירה של סרט. אנא ממך, שר תחבורה יקר, הושע אותי ואת בני עמי מ-100 שירים ראשונים שחשים כ-100 שנים של בדידות. כך תחסוך נהיגה לא מרוכזת של הורים מותשים, בדיקות שמיעה מסובסדות של הורים שעור התוף שלהם התעייף ותחושת מרמור כוללת שכידוע עושה קמטים. ועם מותש, לא שומע ומקומט זה פחות חינני. אז אני לא בר רפאלי (אף על פי שהרבה מתבלבלים בגלל הבלונד והגובה), ולא בסגירת שמיים עסקינן, אבל תעשה טובה, תחשוב על זה, טוב?
הוא נרדם.
שקט.
שוקלת להמשיך עד אילת.
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.
לטורים הקודמים של נועה הנדין:
למה רציתי פער גילאים קטן בין הילדים שלי?
אומרים שהיו פה הריוניות שמחות לפני שנולדתי
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
איך נכנסת לי לציצי בכזאת קלות?
אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?
