לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו (בעזרת גוגל), אבל אם לא תאהבו את מה שבחרנו עבורכם, נצעד יחד בגיל 16 למשרד הפנים ונחליף. דיל?
שק של אחריות נופל על כתפיך מהרגע שהבאת חיים לעולם, ולפעמים זה מרגיש כאילו נפל בליווי כמה סלעי בזלת היישר מהקומה העליונה של מגדל אייפל.
מרגע זה אחראי ההורה לכל צרכיו של גור האדם שלו – מהבסיסיים שבהם – לאכול, לישון וחוזר חלילה – ועד הצרכים הרגשיים, החברתיים והחומריים שבהם (אמא, אפשר? "לא". בבקשה? "לא". ב-ב-ק-ש-ה! "לא". בבבקשהההה פלאס התקף טנטרום ופזצטה על רצפת הסופרמרקט. "לא").
ההורה אחראי לחינוך שלו, להצבת הגבולות, לערכים שייחשף אליהם וליכולת ההבחנה בין עיקר לטפל ובין אוהב לאויב.
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
בשורה התחתונה: את כן מחליטה עליו, הרי את שהחלטת איך מיליוני פעמים במהלך חייו יקראו לו הסובבים, איך ייפתחו כל דבר דואר או מסמך שממוענים אליו ומה יהיה כתוב על כל תעודה (בעיקר על זו מהטכניון) – כי את החלטת באיזה שם לקרוא לו.
לי, ליבי וליבית
"לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו" כתבה המשוררת זלדה את המובן מאליו והמסובך מאליו. הרבה לפני שנולדו ילדיי הקטנים חיכיתי למשימת "וייקרא שמו בישראל" בהתרגשות יתרה. לא הייתי מהילדות שמתכננות לפרטי פרטים את חתונתן (ידעתי שיהיו שמלה לבנה וחתן, תכלס לא צריך הרבה יותר מזה), אבל כן תכננתי איך יקראו לילדיי. כך למשל בכיתה ו', כשתכננתי ללדת שלישיית בנות (הו, ימי התום שבהם שלישיות היו עניין שבשגרת הדמיון המפותח שלי ולא תוצר כמעט מוחלט של טיפולי פוריות בגלל הלחץ במדינה, התזונה הלקויה וההורמונים), הענקתי להן את השמות לי, ליבי וליבית.
למה לי העיסוק הזה בשמות מגיל כה צעיר, אתם שואלים? קוראים לי נועה וזה מסביר אחוז ניכר מהתשובה. נועה זה שם שלא בא לבד, נועה זה שם שתמיד מגיע עם שם משפחה או עם תיאור – כי כשאת נושאת את השם הכי נפוץ במדינה כמעט במשך שני עשורים(!), אף אחד לא יודע מי זו רק נועה. יודעים מי זו נועה-נמוכה כזו-עם שיער שחור ופוני. לנועה גם אין שם חיבה מקורי במיוחד, ובבוא העת להצטרף לקדמה ולפתוח אי-מייל, תפגוש נועה שוב ושוב, בעודה מנסה להנדס כתובת קליטה שכוללת את שמה, את ההודעה שתכריז באדום בוהק שהשם שבחרת כבר תפוס. וגם זה. וגם זה. וגם זה. בינינו, אני לא יודעת איך מוחמד מסתדר עם השם הנפוץ בעולם.
לחוסר הייחוד הקשור בשמי הורגלתי כבר מילדות, ולכן בתור אחת משמונה בנות בשכבה שנשאו את אותו שם ידעתי שלעולם לא אקרא לילדיי בשמות הכי נפוצים במדינה אבל גם לא שאפתי לבחור שמות מקוריים יתר על המידה – אגב, מישהו פעם אשכרה פגש את "אוחזת ענף עץ השקד בידה"?
בכיתה ד' התבקשנו להביא ליום המשפחה תמונה שלנו ופירוט בחסות הורינו, שנראה כבר אז פשטני מדי בעיניי, לשאלת זהותנו – למה קראו לנו בשמנו. ההורים שלי טענו שחשבו שזה שם מיוחד, כן, הם ועוד מיליון הורים לקו בתסמונת המחשבה המבלבלת הזו. עד היום אמא שלי טוענת שאז דווקא לא היו הרבה נועה (בטח לא הרבה; ביישוב קהילתי שמנה בראשיתו בקושי 100 משפחות, כבר היינו שלוש "נועה" בגן טרום חובה), אבא שלי הסביר את הבחירה בכך שזה היה שם קליט, בלי הרבה הברות, וכבונוס הדליק ניצוץ בעיניי כשסיפר לי שמדובר בשם מהתנ"ך – ועד היום זה דווקא מגניב לשאת את שמה של הפמיניסטית הראשונה ביהדות שנלחמה על נחלת אביה נטול הבנים ורווי הבנות. וכך למשך כמעט שנה, עד שהגיעה עוד נועה לשכבה, התרציתי, חשתי סלב – כי בכל זאת אני כמו ההיא מהתנ"ך – ותליתי בגאווה על הלוח את התמונה וההסבר לשמי.
אבו אל-בנאת
לפני הגעתה של אחותי הגדולה לעולם, בואכה אייטיז טרום עידן האולטרה-סאונד, סברו הוריי שמדובר בבן. שנתיים אחר כך הם שוב החליטו, משום מה, שגם אני בכלל בן. כבר בחדר לידה, בתוך בליל הצרחות שלנו ושל אמא שלנו, גילה אבא שלי שהוא אבו אל-בנאת ושאמא שלי לא ילדה בנים בעצב אלא רק שתי בנות בלי אפידורל (שזה גם סוג של עצב בעיני אוכלוסייה מסוימת). לכן, בהיותי אדם סנטימנטלי למדי, ואולי בגלל נועה ההיא מהתנ"ך – הפמיניסטית וחוצת הגבולות – החלטתי שגם אם אנחנו רק בנות אני יכולה לשמר את שם משפחתי דור נוסף בלי להצמידו לילדיי כשם משפחה נוסף (ואם ירצו להצמידו בבוא העת תהיה זו בחירה שלהם). כך בחרתי את השם של בני בכורי – שם שאהבתי והייתי קשורה אליו קשר נטול הפרדה, שם שצעד איתי יד ביד כמעט 30 שנה: שם המשפחה שלי. כשהגיע הזמן סיפרתי למושלם על המחשבה הזו בעודי מוכנה לכך שיפסול את השם, אך גם מקווה שלא. להפתעתי, הוא אהב את השם. מאוד אהב. עד כדי כך אהב שלא רצה לשמוע על שמות אחרים.
במשך יום שלם הייתי בעננים. ואז עבר לי. רגע, מה? זהו? אין לנו ארסנל של שמות? אין לראות את היילוד ולהחליט איזה שם מתאים לו? אין התלבטות? זהו? זבנג וגמרנו? הרי שם של אדם הוא עולם ומלואו, הייתכן שאנחנו סיימנו עם העולם ומלואו בתוך חמש דקות?
בחודש הראשון לחייו של הגור עוד ניסיתי לשכנע את המושלם להחליף את שמו. אולי עשינו טעות כשבחרנו שם מראש בלי לראות את הילד? אולי זה לא מתאים? הוא לא הסכים, וטוב שכך, כי עם לידת הגור שלנו נולד גם שמו שקיבל משמעות שונה כל כך מזו שצורפה לשמי וליוותה אותי עשורים, וגם כי בחודש הראשון לחייו הייתי כה קפריזית שעוד הייתי עלולה להחליף את שמו למשהו איום במיוחד, ומהיכרות שטחית עם פקידי משרד הפנים המנומנמים, אין גרנטי לכך שהיו עוצרים אותי מלהעניק לו שם מחאתי משהו, שהשתלב עם מצב הרוח שלי באותם ימים.
איטס א בוי. אגיין
בהיריון של מספר 2, המכונה הגוזל, התרגשתי מכך שלא היה לנו שם מוכן מראש, ובכלל, המושלם היה משוכנע שזו תהיה בת אז לא חשבנו על עוד שמות של בנים. ליבי (בלי אחיותיה לשלישייה הדמיונית שלי) היה השם המועמד המוביל. אבל אז, במהלך הסקירה, בחלק של "איטס א בוי", הבנתי שהמשימה הקשה שוב חוזרת. פתאום אחזה בי אימה אדירה ובעודי נזכרת בשמות גנאי שהתחרזו בשמות חבריי לכיתה כמו חיכו להם כלאחר כבוד בכל פעם שהחל איזה ריב שגרר עלבונות (כי משחר האנושות ילדים הם עם רשע ומרושע) הבנתי את כובד האחריות ואת העובדה שגם הפעם לא אמצא מנוח. בלית ברירה פניתי לידידי הטוב והמלומד, ד"ר גוגל – שמחליף כל פיסת נייר מדעית ובכך תורם לסביבה ולעצים הנדיבים אך גם לניוון האנושי שלנו – שאיגד את כל ספרי השמות, פירושיהם התנ"כיים, הקבליים והנומרולוגיים וסיפק לי הסבר על כל שם ושם.
הרכבתי רשימה מרגשת של עשרה שמות והקראתי אותה ברשמיות של מדליקת משואה בטקס יום העצמאות בפני המושלם.
תשעה שמות נפסלו על היותם "פלצניים" (יש לך את זה ביותר מעצבן?), ותחת הכותרת "אולי" נשאר שם אחד בלבד (כנראה כי המושלם חשש לחייו). ככה עברו הימים ולגוזל שלי אין שם. מבחינתי מצב כזה אינו קביל, שהרי אחוזת תזזית אנוכי לרוץ ולרשום את שם היילוד עוד בבית החולים לבל יסתובב ילדי ללא שם וייקרא "התינוק" עד הודעה חדשה (ואז אצטרך לסור למשרד הפנים באופן אישי, לחכות שעות בתור, לפנות אל הפקידים המנומנמים, להציג להם את השם החדש, לקבל פרצוף לא ברור ולהחליט שהם שונאים את השם ושהוא נורא ואיום ולרצות להחליפו שוב).
המצב חייב התייעצות עם חברות במצב זהה לשלי, כלומר, סופגניות תפוחות שמזווית מסוימת כבר לא רואות את כפות הרגליים שלהן. חברות שלך ילכו איתך באש ובמים, יענו לטלפון ממך בארבע לפנות בוקר, יזהו בקול שלך שמשהו כואב לך עוד לפני שתספרי ויהיו שותפות אמת לשופינג איכותי בעיצומו של סייל מחניק. א-ב-ל בבואך לדעת איזה שם בחרו לעובר שנאפה שם בפנים הן יצללו אל מרתפי השב"כ ואפילו אחרי עינויים רבים וניסיונות שוחד הן לא יספרו לך מה השם שבחרו כאילו המידע הזה ומי רצח את ארלוזורוב חד הם. סירייסלי??? אני לא אגנוב לך את השם! בכלל אי אפשר לגנוב שם! מה, אתם היחידים על הפלנטה שתשתמשו בשם הזה? בעיניי זו מחמאה אם מישהו יקרא לילדיו בשמות שאני בחרתי אבל מהשיחות הללו התקבלו אצלי שתי תובנות: א. אני כנראה מיעוט ב. אני לא אוכל לעבוד בשב"כ.
אובדת עצות פניתי לכל העולם, כן, כן, ממש כל העולם, כי גם ככה כשאת בהיריון כולם נכנסים לך לנשמה ומלטפים לך את הבטן (שלי! זו הבטן שלי! תראי קטע, גם לך יש בטן! תלטפי את שלך!), אז אם כבר נכנסתם לי למרחב בואו תהיו מועילים: מהקופאית בסופר ועד המטפלת שפגשתי בגינה (ובדקה בעודי בראשית חודש חמישי אם אני מחפשת מטפלת – לזה קוראים חשיבה לטווח ארוך) – אילו שמות יש לכם להציע לי?
אחרי שבועיים של סקר אינסופי הגיעה הישועה דווקא מחברה טובה וערנית, אמא לשלוש בנות, ורק על זה מגיעה לה הצדעה, ששמעה את השם כשאחת האמהות קראה לבן שלה בעודו נס על נפשו באספות ההורים בבית הספר. אפילו את הסצנה שבה נזרק השם הזה לאוויר אהבתי, בעיקר כי יכולתי לראות גם את עצמי נסה ממפגש אימתני עם מורה שתשפוך מול הוריי את "נפלאותיי" בסמסטר החולף.
הראל ועברי, גור וגוזל אהובים שלי, לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו (ובני משפחה, וד"ר גוגל וחברה טובה). אבל אם לא תאהבו את מה שבחרנו עבורכם, נצעד יחד בגיל 16 אל עבר הפקידים המנומנמים במשרד הפנים (אמנם יעברו עד אז אי אלה שנים, אבל הם לנצח מנומנמים) ונחליף את שמכם לאיזה שם שתרצו. גם אם הוא יהיה פלצני בעיני אבא.
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.
לטורים הקודמים של נועה הנדין:
למה רציתי פער גילאים קטן בין הילדים שלי?
אומרים שהיו פה הריוניות שמחות לפני שנולדתי
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
איך נכנסת לי לציצי בכזאת קלות?
אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?
