זהו. זה נגמר. אחרי יותר מדי חששות ותקוות, פחדים והגזמות, נולד לי ילד שני! תודה, תודה, בקרוב אצלכן
17:00. כואב לי. רק המחשבה לנסוע שוב למיון נשים בשיבא, אחרי שאתמול "בילינו" שם בלילה, מכניסה אותי לדפרסיה. ד"ר איתמר כבר מכיר אותי טוב, יש רגעים שאני מרגישה קרבה אליו יותר מאשר לחברות הילדות שלי – ככה זה כשאת נפגשת עם רופא נשים יותר מאשר עם חברותייך הנשים, או נשים בכלל. כשהייתי מאושפזת במחלקת "היי ריסק" (שבכלל תפקדה עבורי כמחלקת תמיכה נפשית), היו רגעים ששקלתי לשבת איתו לדיבור צפוף על החיים, להזמין לו כוס קפה – הוא היה נראה לי עייף כזה – לחפור איתו בעניינים ברומו של עולם (חייבת לדעת אם הוא צופה ב"אנטומיה של גריי"), להתלבט איתו על שמות לעובר הקטן שעוד שוחה בבטני ולדסקס את עניין הלידה השנייה של הדוכסית (אני ממש מדביקה את הפער איתה. אולי שווה להגיד לה שאפשר להפסיק, או לפחות לקחת הפסקה עכשיו?).
במערכת היחסים בינינו אפשר לזקוף לזכותו של ד"ר איתמר רף סבלנות גבוה במיוחד עבורי – בין שבמחלקה ובין שבביקוריי החוזרים והנשנים במיון נשים (תגיד, בן אדם, אתה לא הולך הביתה אף פעם???), ולזכותי ייאמר שלא הגעתי למצב שאיבדתי את עצמי לגמרי, צללתי למחוזות הפתטיות והטרדתי רופא נטול שעות שינה בענייני הממלכה הבריטית (בהיבט הפאשינסטי שלה).
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
17:01. הכאב מתגבר. אני מתקשרת למושלם ואומרת לו שאני חושבת שצריך לנסוע שוב למיון. "חושבת" זו הגדרה יפה. המושלם שלי כבר יודע שמרגע שהתקשרתי ואמרתי שאני חושבת שצריך לנסוע אני אתקשר עוד 500 פעמים ואחזור בי מהנסיעה ואסביר שזה סתם היה נדמה לי, ואז שוב אתקשר ואגיד שהצירים תכופים יותר, ואז "לא משנה" ואז "כן משנה" וזה יותר כואב ופחות כואב ו… כשאת או-טו-טו בשבוע 35 ואוחזת ברזומה מפואר של צירים ללא הפסקה משבוע 20 – המוח פשוט לא עובד. בסוף החלטנו לחכות קצת. ב"קצת" הזה אני ארזתי תיק (מזוודה) – כי אף על פי שהמוח לא עובד, אחרי החוויה שעברתי בלידה הראשונה (תזכורת: שבוע 29, בלי תיק ללידה ובעצם בלי תיק בכלל), הפעם לא יתפסו אותי בלי תחתוני רשת, אייליינר יציב ושמן שקדים!
18:00. סיימנו לחכות קצת. המושלם בדרך הביתה. אני מתקשרת לאחותי הגדולה ומבקשת שתבוא לשמור על הגור, בעודי מדגישה שכדאי שתתכונן לשינה אצלנו כי נראה לי שזהו – הגור השני (חייבת למצוא לו שם במה במהרה) איבד עניין במגורים בשכונת הווילות "מי שפיר" שהקים בתוך הקרביים שלי.
לפני שנהיינו גדולות ועצמאיות ותל אביביות (ואז יצאנו מתל אביב וחזרנו לתל אביב) ובזוגיות ובנפרד ובעליות ובירידות – היינו רק היא ואני. וזה הסטטוס קוו עד היום – לא משנה מה ומי ומו, אנחנו יודעות שאנחנו תמיד שם אחת בשביל השנייה.
האחות הגדולה
שנה ו-11 חודשים מפרידים ביני ובין אחותי הגדולה. מהיום שאני זוכרת את עצמי היא שם, לוקחת אותי יד ביד (לפעמים כי אמרו לה, לפעמים מתוך בחירה), מלווה אותי בכל דרך שבה אבחר.
במבט ראשון לא יהיה לכם מושג שאנחנו אחיות ולמרות בדיחות ארוכות שנים בנוגע לגנטיקה אנחנו באמת אחיות ואני לא מהשכן, לפחות ככה הבטיחו לי. בתור ילדות שגדלו ביישוב קהילתי שבו כולם מכירים את כולם תמיד הייתי "אחות של" ותמיד אהבתי את זה. זו תחושת שייכות מוערכת ועוטפת כזו, בעיקר עם אחות כמו שלי. בגיל ההתבגרות רציתי להיות כמוה ורציתי להרוג אותה – שילוב לגיטימי כשרמת ההורמונים בבית עם שתי טינאייג'ריות מרקיעה שחקים. ההצלחות שלה, הציונים שלה, החברים שלה והרוגע שלה לעומת הטמפרמנט שלי לא תמיד ירדו לי בגרון בקלות. אבל גם ברגעים האלה בכל פעם שנפלתי – פיזית או נפשית – היא הייתה שם. וכך גם אני בשבילה.
אחרי תקופות סוערות שבהן התעופפה מידי מברשת שיער היישר אל השפה התחתונה שלה והשאירה לה שם מזכרת ממני לכל החיים (בחיי שלא כיוונתי לשם, אני פשוט ספורטאית מחוננת) והיא מצדה הפגישה ביני ובין המטאטא – ולא בקטע של ניקיון לפסח – בגרנו קצת, השתנינו, נרגענו (טוב, נו, אני נרגעתי…) ובכל שיחת נפש שלנו אני בטוחה שהזבוב על הקיר מתיישב דרוך כמו לפני סרט טוב ומוכן עם הממחטה ב"שלוף" ברגעים הנכונים, שלא יראו שהוא בכה.
אחותי והקשר שלנו הם הסיבות לכך שרציתי פער קטן בין הילדים שלי. זו הייתה התשובה שלי עבור כל אחד שהרגיש מספיק נוח לדחוף את האף שלו ולבדוק את מידת השפיות שלי כשנכנסתי להיריון כשהגור שלי היה רק בן שנה.
אני אתן לילדים שלי הכל – וכך גם המושלם, אני יודעת – חום, אהבה, חינוך, הכוונה, תמיכה, אמונה ושק של מילים טובות. אני ארוץ איתם בגינה ואתנדנד איתם בנדנדות, אני אגיע לכל אסיפת הורים ואשב שורה ראשונה באמצע בכל טקס סיום (כן, גם בטכניון). אבל אני לעולם לא אוכל לתת להם את מה שיוכלו לתת זה לזה. מה שכן אוכל זה לתת להם זה את זה, כשם שהוריי נתנו לי את אחותי (יותר נכון נתנו לה אותי בלי פתק החלפה), וזה מבחינתי עולם ומלואו.
00:00. עידית, אחותי הגדולה, ניגשת למיטה של הגור שלי. היא מרימה אותו בעדינות ולוחשת לו בשקט בשקט: "מזל טוב, ילד אהוב, מהיום אתה אח גדול".
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.
לטורים הקודמים של נועה הנדין:
אומרים שהיו פה הריוניות שמחות לפני שנולדתי
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
איך נכנסת לי לציצי בכזאת קלות?
אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?
