מאז שאני זוכרת את עצמי לידות תמיד ריתקו אותי. בתור ילדה התעניינתי בכל ספרי ההדרכה למיניהם, וכשבגרתי אהבתי לראות סדרות וסרטים שעסקו בהריון ולידה. כל הנושא הזה הקסים אותי, והרגע הזה שבו עובר הופך לתינוק ואשה הופכת לאמא היה בעיני, ועדיין, רגע מרגש מעין כמוהו. כשנכנסתי סוף סוף להריון, אחרי שנתיים של ניסיונות וטיפולים, הייתי כל כולי ממוקדת ברגע הקסום הזה שבו אלד. למדתי, חקרתי, התעניינתי, שאלתי וכמובן ראיתי סרטים. היה לי ברור שהגוף שלי יודע ללדת, ולכן לאורך כל הדרך כיוונתי ללידה טבעית, אמנם בבית חולים בכל זאת אני חרדתית, היפוכונדרית ופולניה גאה, וראיתי בדמיוני חדר לידה טבעי, עם הרבה מים, שקט, אורות עמומים, לידה תנועתית, וכמובן את בעלי לצדי, תומך ומעודד.

התלבטנו רבות אם דולה או לא דולה ובסוף החלטנו על בעלי ואמא שלי לצדי, ולקחנו קורס הכנה ללידה באוריינטציה טבעית. המדריכה הייתה באמת אישה מקסימה ועם המון ידע, ולזכותה יאמר שהיא לימדה אותנו גם על כל הפרוצדורות הרפואיות הקשורות ללידה. הבעיה היחידה הייתה שהיא לימדה אותנו עליהן כדי שנדע להיזהר. לידה שמתחילה בזירוז נגמרת בקיסרי חירום חד וחלק. ינסו בבית החולים לתחמן אתכם להסכים לכל מיני פרוצדורות שונות ומשונות אל תחתמו. אל תסכימו. עובדים עליכם. הגוף שלך יודע ללדת. טיפ אחד חכם אני בכל זאת אזקוף לזכותה והוא "אם הרופאים שואלים אותך, מציעים לך אפשרויות או נותנים לך לבחור בהליכים רפואיים תסרבי. אם הרופאים מודיעים לך מה הוא ההליך הרפואי שהולך להתבצע, כנראה שמדובר במצב חירום אמיתי ולכן בלית ברירה תסכימי". כנראה עד היום היא לא יודעת עד כמה המשפט הזה הציל את חווית הלידה שלי.

בשבוע 37 הגעתי למעקב שגרתי רק כדי לגלות שהרופא שלי הבריז. בעלי, האחות ופקידת הקבלה לא הבינו למה אני כל כך כועסת ונלחצת, הרי הוא מתנצל ויהיה בשבוע הבא, אבל אני הרגשתי משהו לא תקין והתעקשתי לראות רופא. אז, לא ידענו כמה צדקתי בהחלטה האימהית הראשונה שלי. הגענו למיון ואחרי אולטראסאונד קצר הרופאה, שבמקרה גם מנהלת המחלקה, הכניסה אותנו מהר למשרד. "העובר לא גדל בחודש האחרון, הוא במצוקה, את נשארת כאן ומיילדים עכשיו".

בהתחלה עוד ניסיתי להקל את רוע הגזירה, אבל הרופאה היתה נחושה. תוך פחות משעה כבר הייתי עם עירוי, בלון, ומוניטור מרותקת למיטה, וכך הלכה לה הפנטזיה על לידה טבעית.

להגיד שלא התאכזבתי זה יהיה שקר, התאכזבתי נורא, אבל כל הזמן שכנעתי את עצמי בראש שנעשה רק מה שחייבים. אם לא חייבים לא נסכים בדיוק כמו שלמדנו בקורס. הצירים החלו ואני סירבתי למשככי כאבים, כי בקורס למדנו כמה הם רעים ומחלישים. הפתיחה נתקעה אבל אני סירבתי לזירוזים נוספים, כי בקורס למדנו שרק מה שחייבים. אחרי שעות של ערות ורעב, מותשת וכואבת פגשתי את אירנה המיילדת. גם היא באה אלי עם עוד הצעות להליכים רפואיים כשבחלל כבר מרחף איום בקיסרי, בדיוק כמו שלמדנו בקורס, גם אותה חקרתי ותשאלתי ובדקתי לגבי כל הליך, ולכולם סירבתי, עד שבאיזשהו שלב היא פנתה אלי בשאלה שגרמה לי לעשות את הסוויץ': "מי כל כך הפחיד אותך מפנינו? למה את מתנהגת אלי כאילו אני מנסה לפגוע בך? אני הרי פה בשביל לעזור לך ולבן שלך".

לקח לי עוד כמה דקות לעכל ואחר כך החלטתי שזהו, אני נפרדת מהפנטזיה וזורמת עם מה שהחיים מזמנים לי. הקורס נתן לי המון ידע והבנה לגבי תהליך הלידה, ושלמרות שכמו שנאמר בו הכי טוב לתת לגוף לעשות את שלו וללדת באופן טבעי, צריך תמיד לזכור שהמציאות והפנטזיה מתנגשות לפעמים, וכשמגיע רגע כזה לא צריך להישבר או להיכנע ולהרגיש תחושת כישלון, אלא לראות בזה עוד אתגר בדרך לאמהות ולנסות לזרום עם המציאות החדשה. קראתי לאירנה ואמרתי לה, "תעשי מה שנראה לך נכון העיקר שהוא יהיה בחוץ בריא ושלם". מיד התחיל מחול השדים של כל מה שפחדתי ממנו ואני בכל כוחותיי התעקשתי לקבל הכל באהבה. פקיעת מי שפיר, החזרת מי שפיר, פיטוצין, שמיטוצין, זריקה וריכוך הצוואר וכמובן חברי החדש – אפידורל. כנראה שהגישה החדשה שלי שיחררה משהו לא רק בדרך החשיבה אלא גם בגוף. אחרי האפידורל קרסתי לשינה שממנה התעוררתי רק למשמע קולה של אירנה שמודיע לי ש"יאללה מתחילים ללחוץ!" כמה לחיצות קלות והבן הבכור שלי היה בחוץ. הרגע שחיכיתי לו כל חיי הגיע ואני אמא!

צדקתי הגוף שלי יודע ללדת רק היה צריך לעזור לו, קצת.

אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
עד מאה ועשרים אהבתי אותך אתמול בבוקר
היוש, מי את ואיך נכנסת לי לציצי?
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
10 עצות שאסור להקשיב להן אחרי הלידה