השעון מצלצל שוב, התעוררתי בבהלה. השעה שמונה בבוקר ובתשע אני צריכה להעביר פרזנטציה. שיט, אני מאחרת. מתבוננת במראה, שיט! שוב הכרית השאירה על הלחי פסים אדומים. מנסה לכסות את הפנים בשיכבה נוספת של מייקאפ שלא יעלו עליי, שיחשבו שהשכמתי קום ואני רצינית – המעמד מחייב.

נזכרתי שאתמול בערב עשיתי שוב את בדיקת ההריון הביתית, בעצם, גם שלשום. אני חושבת שאני מכורה לבדיקות הריון ביתיות. זה התחיל מסקרנות וציפייה שיופיע פס נוסף. עם הזמן התחלתי לדמיין פס נוסף. בסוף, פשוט עשיתי עוד בדיקה, השארתי אותה בשירותים על הניאגרה והעפתי בה חצי מבט בבוקר.

הבוקר זה היה שונה, הבוקר הבחנתי בפס נוסף. זרמים בגוף, דופק מואץ, קושי לנשום. יש כאן טעות! המקל משקר! לא היססתי ומיד פתחתי סטיק חדש (כפי שציינתי כבר, אני מכורה – יש במגירה ערכות בכמויות!). לא ברור איך אבל מצליחה לסחוט עוד כמה טיפות פיפי מהגוף שלי. יושבת על האסלה ומחכה. מופיע פס אחד ומיד לאחריו פס נוסף! אני בהריון! אני בהריון! אני בהריון?

"מאמי, מאמי קום! תראה!" הדמעות חונקות את גרוני, אני מוצפת ברגשות. החדר חשוך ומאמי מתעורר בבהלה.

״הבהלת אותי, מה קרה?״ תראה תראה! מתקשה להגיד את זה! יש שני פסים! אני בהר.. לא מצליחה לסיים את המשפט, לא מפסיקה לייבב כמו ילדה קטנה.

״אני לא רואה כלום, תעשי בדיקת דם אצל הרופא. הבהלת אותי״.

״לא צריך, אני הולכת.. לא אכפת לך ממני, לא אכפת לך מכלום״. יוצאת מהבית בעצבים. נכנסת לאוטו, מפעילה את הוויז ומחייכת לעצמי. מחייכת ומיד בוכה. בוכה ולא מאמינה. ולרגע מאבדת שוב את האמונה. יכול להיות שהטיפול האחרון הצליח? הרי עד לפני יומיים הייתי בטוחה שאני כבר להריון לא אכנס. אפילו קניתי עוד סקיני ג׳ינס. מה יהיה עם הסקיני ג׳ינס? אני כבר לא יכולה להחזיר אותו, לבשתי אותו. והוא לא היה זול.

נזכרתי שחברה מהעבודה שגם עברה טיפולים מצטרפת אלי לפגישה. היא תעזור לי.
– ״עשיתי בדיקה הבוקר ומופיעים שני פסים.. אני בהריון!״
– ״מתי היה הטיפול האחרון?״
– ״לפני כשבוע״
– ״והזרקת אוביטרל?״
אוביטרל זה ההורמון שמזריקים בסמוך לביוץ על מנת לחזק את הסיכויים להיכנס להריון.
– "כן… שיט". נזכרתי שההורמון גורם להריון מדומה וגורם לבדיקות הביתיות לא להיות אמינות.
– ״זה כנראה בגלל זה. תפסיקי כבר עם הבדיקות הביתיות. חכי שבוע לאיחור של המחזור ותעשי בדיקת דם.

השיחה נותקה ושוב איבדתי את התקווה. כנראה שאני לא בהריון, כנראה שלעולם לא אהיה. סתם הערתי את מאמי. חלף לו שבוע והמחזור עדיין לא הגיע, אבל זה לא משנה כי כל התסמינים מופיעים: אני שוב עצבנית, גודש בחזה, כאבי בטן. נעשה את הבדיקה הזאת ונתחיל חודש חדש. המנטרה החודשית שלי, דף נקי וחדש של נסיונות. לקום מדי בוקר בשעה שש בבוקר, להגיע לקליניקה – לחכות בתור עם עוד נשים ״מצפות״, לחוש את העצב על פניהן. כל חודש הצטרפו לתור נשים חדשות ומדי פעם הפסקתי לראות פנים מוכרות – בתוכי שמחה בשבילן ובאותה נשימה שואלת מתי יגיע תורי.

מיד לאחר בדיקת הזקיקים במטרה לאתר זקיק גדול ולהזריע בתוכו את הזרע של מאמי, עושה סוויץ׳ ונוסעת לעבודה. יום חדש, בוקר חדש, פוקר פייס. אצלי הכל בסדר – אני תמיד בסדר!

בהתחלה לא סיפרתי אבל בשלב מאוחר יותר היה כבר קשה להסתיר. אני אף פעם לא מאחרת לעבודה, העדפתי שלא יעלו חשדות אז בחרתי לשתף. אני טלי, בת 27 ועוברת טיפולי פוריות, הסיבה לא ממש ברורה אבל הכל בסדר. אני בסדר ויהיה בסדר. סוג של שכנוע עצמי. מתי יהיה בסדר? מה זה בסדר?

לשימחתי הם קנו את זה. הם לא ריחמו עלי כי באמת ששידרתי שהכל בסדר. לרגעים הרגשתי שאני שקרנית טובה ולרגעים פשוט האמנתי בשקרים של עצמי. לא ציפיתי לכלום. התכוננתי נפשית לחודש נוסף של טיפולים. כבר השלמתי עם העובדה שאני לא…

״טלי, בוקר טוב. מדבר פרופסור פרידלר. מזל טוב, את בהריון! טלי.. טלי??״

הדמעות שוב הציפו אותי, אני בהריון! זה היה נכון! המקלות לא שיקרו! לא סתם הערתי את מאמי! גם הוא לא האמין!

"הלו, מאמי? אתה ער? עשיתי בדיקת דם ואני בהריון!"

אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
עד מאה ועשרים אהבתי אותך אתמול בבוקר
היוש, מי את ואיך נכנסת לי לציצי?
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
10 עצות שאסור להקשיב להן אחרי הלידה