להיריון הראשון הייתי מוכנה לגמרי. חיכיתי להיות אמא. פינטזתי על הייצור הקטן שיקרא לי ויתרפק עליי וחיכיתי ליצוק משמעות לעולם הזה. הרי אימהות היא דבר טבעי. נשים עושות את זה כל הזמן. כמה קשה זה כבר יכול להיות?!

לא למדתי יותר מידי על הנושא, לא לקחתי קורסים שונים של הכנה להורות או דברים בסגנון. גם מתוך אמונה שאני כבר בוודאי אדע מה לעשות, וגם מהסיבה הפשוטה שלא ידעתי שקיימים דברים כאלה (מעבר לקורס הכנה ללידה / הנקה). אז חיכיתי בסבלנות כמעט 10 חודשים ואז זה קרה: אור נולד. כבר בלידה הייתי צריכה לזהות שיש פער בין תכנון למציאות. בעוד אני הייתי בטוחה שהלידה הולכת להיות רגועה, טיבעית וזריזה (כי כל ההיריון הזה היה רגוע ולא מורגש), בפועל הלידה נכפתה עליי (חשש לרעלת היריון) וגררה התערבויות שהיו לי קשות מנשוא. זה תפס אותי לא מוכנה בעליל להתמודדות עם החיים שאחרי הלידה.

נניח רגע בצד את הקושי הפיזי אחרי הלידה, שהוא בלתי נסבל ובזמן הנתון בו את סובלת את באמת מאמינה שזה לעולם לא יגמר, וזהו – ככה את הולכת להרגיש כל ימי חייך. היום בראייה לאחור אני יודעת שזה עובר ואפילו נשכח. אני גם לא מדברת על הקושי של חוסר בשינה או העובדה שלא ממש יוצא לך לעשות משהו בשביל עצמך (לפחות בחוויה שלי) ושאפילו שתיית קפה (חם) הפכה להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. אני מדברת על ההורמונים המשתוללים, על תחושת הבדידות (אחרי שכולם סיימו לעזור לך בשבועות הראשונים), על תחושת חוסר האונים מול העולל הקטן והצווח, על התנודות הריגשיות הדיכוטומיות של עצבות מול שמחה והתחושה שהחיים שלי לא יחזרו להיות כפי שהיו.

בדיעבד אני יודעת שסבלתי מדכדוך מתמשך אחרי לידה (המילה דיכאון קצת קשה לי – מכיוון שאני מכירה אותה בז'רגון המקצועי ויודעת שאני לא ממש נופלת לתוך הקריטריונים שלה). גם המילה בדיעבד כאן היא חשובה. לא היה לי מושג שמה שאני חווה נחשב לדיכאון אחרי לידה. בנוסף, מבחינתי אני תפקדתי: הילד אכל, התפתח, וקיבל פידבקים חיוביים מהסביבה החיצונית (טיפת חלב, רופא התפתחותי ועוד). אני ידעתי שדיכאון אחרי לידה זה מצב של חוסר תפקוד – עד כדי הזנחה של הילד (שלא לדבר על תרחישי האימה של פגיעה בו). לא ידעתי שחוסר הרצון לצאת מהפיג'מה, חוסר היכולת לצאת מהבית שבאה לידי ביטוי בפחד נורא שמא יקרה משהו בדרך, תחושת בדידות עמוקה בה הרגשתי נטושה מכל החברים (שלא בהכרח תאמה את המציאות – כי תמיד יכלתי להיות בסביבת אנשים) ותחושת אובדן עצמאות משתקת – שנמשכים מעל 5 חודשים אחרי הלידה נחשבים לדיכאון אחרי לידה.

הסביבה המאוד קרובה אליי שמה לב שמשהו לא בסדר אבל לא ידעה גם היא להצביע על הבעיה. מבחינתה אני הורמונלית (מה שנכון) ולכן גם לא רצו לערער אותי או להתערב לי יותר מדיי. הפ פנו אל בן זוגי, "אולי כדי שתדבר איתה על זה", "אולי כדי שהיא תראה מישהו", " אולי זו רק תקופה וזה עובר", "אולי פשוט תניע אותה לפעולה". יאמר לזכותו שהוא עבר בגבורה את התקופה הזו ובהזדמנות זו נציין שגם לבני הזוג שלנו לא קל בסיטואציה הזו – (אבל לא נדבר עליהם כרגע – זה אולי נושא לכתבה נפרדת).

היום אני לפני לידה שנייה, מצוידת בהרבה ידע וכלים. אבל, אם לומר את האמת, אני מתה מפחד. יש אנשים שמרימים על כך גבה – מה זה אומר עליי כאשת מקצוע? זה לא אומר כלום מעבר להיותי אנושית! דווקא בתור אשת מקצוע אני יודעת שהתהליכים ההורמונליים שאנו עוברות לאחר לידה מגדירים את איך שנתפוס את העולם. התמונה הזו לא תמיד תהיה תואמת מציאות. אני לא באה להגיד שאנחנו משוגעות, אבל כן שהחוויה הסובייקטיבית שלנו לא תמיד תואמת לאיך שהסביבה רואה אותה. יש לזה סיבה חשובה ביותר. ההורמונים המשתוללים יש להם משימה חשובה וראשונה במעלה – להשאיר אותנו ערניות לצרכים של התינוק שלנו, להגביר את סף הרגישות שלנו כדי שכל דבר קטן יפעיל אצלנו מערכת של השגחה וטיפול בעולל הקטן. החושים שלנו מחודדים ומופנים כולם אליו ולכן לפעמים אנחנו גם פחות פתוחות לסביבה.

למרות הידע, המחשבה שאותה תחושת בדידות תגיע מפחידה אותי מאוד, ועל כן הפעם אני מראש מכינה לעצמי את כל הכלים שלא הייתי מודעת להם אז והיום כן – הכל כדי להקל עליי את החוויה הזו שהולכת להיות מורכבת כפליים – כי עכשיו אני כבר אמא לשניים.

אז אילו כלים אני מכינה?

טיפול
6 חודשים בערך אחרי הלידה, הבנתי בעצמי ובעקבות הערות קטנות ועדינות מצד בן זוגי שמשהו לא בסדר. מכיוון שלפני הלידה הלכתי לטיפול המתמקד באיזון אנרגטי, הנותן מענה הוליסטי לנפש, לגוף ולתודעה, בחרתי לחזור לאיזון באמצעותו. אני חושבת שבפועל זה היה הדבר הראשון שאפשר לי להתרומם. רוב האנשים יבהלו מהמילה "טיפול". אבל טיפול זה הפרגון הכי גדול שאדם יכול לתת לעצמו. ללכת לאדם אחר שמתמקד רק בך, שקשוב רק לך, שמאפשר לך מצד אחד לבטא את רחשי ליבך הכמוסים ביותר ועדיין להשאיר אותם בסודיות מוחלטת. אדם שמאפשר לך לשמוע עמדה אחרת מזו שלך אבל בלי שיפוטיות ובלי ביקורת. טיפול לא חייב להיות פסיכולוגי או פסיכיאטרי הוא יכול להיות אנרגטי, אימוני, או כל דבר אחר שאתן מתחברות אליו ובלבד שהוא מקצועי ומאפשר לכן לפתור ולסלק את מה שמטריד אתכן.

לפנות לעצמי זמן
לא כולם יתחברו לזה, אבל יש משהו חונק בלהיות עם תינוק לבד בתוך 4 קירות. כן, כן, אנחנו רואות פרסומות בטלויזיה של אימהות נינוחות עם תינוקות מדושנים (וישנים) וכולם רגועים והתאורה ורודה. מצטערת אבל זו ממש לא היתה החוויה שלי, ואגב זוהי לא התחושה של רוב האימהות שאני פוגשת כבעלת מקצוע.
מידיי פעם צריך לעשות משהו רק בעבורינו! ללכת לחוג, לעשות התעמלות, להתאוורר עם חברות, לצאת עם בן הזוג, או לשבת בחוף הים ולנקות את הראש – מה שעושה לכן טוב! פעם בכמה זמן זו תרופה מצויינת כדי לשמור על השפיות.

לצאת מהבית!
אפשר לעשות דברים יחד עם התינוק מחוץ לבית – אני מכינה לעצמי כבר מעכשיו משימות שיעסיקו אותי ויגרמו לי לצאת מהבית – הדרכות בתחום ההורות, מעגלי נשים, חוגי התפתחות וכדומה הם דבר מ-ע-ו-ל-ה עבורינו! היציאה מהבית, ההיכרות עם נשים אחרות במצבינו, היכולת לפרוק ולשתף מאפשרת לנו להתרפק, לתת לראש שלנו לנוח ולנפש שלנו להירגע. אני מזכירה לכן (ולי) שאנחנו אומנם בחופשת לידה אבל הסביבה הטיבעית שלנו לא. החברות והמשפחה – הם ממשיכים בשגרת חייהם – הולכים לעבודה וטרודים בעול היומיום! יהיה להם קשה מאוד לפנות לנו זמן באופן קבוע. לכן, היכרות עם נשים אחרות בחופשת לידה לא רק תאפשר לנו להכיר בעיות של אחרות, היא תאפשר לנו למצוא חברה קבועה כדי להיות בה, לשתף אותה ולהעביר איתה את הזמן.

לדעת לבקש ולקבל עזרה
אולי זה צריך להיות הדבר הראשון ברשימה. בהיריון הראשון דחיתי את העזרה. רציתי להיות עצמאית (כמו שהייתי עד הלידה). עזרה נתפסה אצלי כמחזקת את אי המסוגלות שלי לתפקד ואני רציתי להיות בשליטה. בפועל העזרה שקיבלתי מהמשפחה שלי היתה יקרה יותר מזהב. אני לא ידעתי ללכת לישון במהלך היום יחד עם התינוק. ברגע שהוא ישן הרגשתי נקיפות מצפון על זה שאין לי כוח לקום ולעשות דברים בבית. הרי הכביסה ממשיכה להיערם, הכלים לא עושים את עצמם, רצוי שהבית יעבור סדר וגם צריך לאכול מידיי פעם (אבל למי יש כוח להכין)? זו לא בושה לרתום את בני המשפחה או אפילו להביא עזרה חיצונית בתשלום. תדאגו שמשהו ידאג שהבית יהיה מסודר, שיכין אוכל, שיחזיק אותו בזמן שאתן אוכלות משהו, מנמנמות לכן, הולכות לסידורים או רוצות להיות בחברה ולדבר עם מישהו. עזרה גם יכולה להיות חיבוק.

חשוב שתדעי – 50-80 אחוז מהנשים חוות דכדוך קל אחרי הלידה שנמשך עד שבועיים שלושה בערך ולאחר מכן עובר. זהו מצב נורמלי. עוד 10 אחוז מהנשים יחוו דיכאון לאחר לידה שזהו בעצם מצב של חוסר תפקוד מחודש אחרי הלידה ואילך. אחוז קטן מהנשים יכולות לחוות דיכאון קליני שיצריך התערבות של טיפול מקצועי ואף תרופות. באמצעות כל הכלים שרשמתי למעלה ניתן למנוע או לפחות לצמצמם את התופעות של דיכאון לאחר לידה.

מקווה שהדרך הפרטית שלי נגעה לשלך ותאפשר לך להתמודד מראש עם האתגרים שמביאה איתה התקופה שאחרי הלידה.

*רעות היא אמא של אור בן ה-3 ויובל בן ה-8 חודשים.

כתבות נוספות של רעות יוספי:
לתינוק שלך יש ריפלוקס. האמנם?

רעות יוספי היא מדירכת הורות ראשונית, מדריכת הנקה ודולה לאחר לידה. לפרטים נוספים והרשמה לחצי כאן.