הייתי אמא טרייה לתאומים, וכאב לי בלב

מתיישבת לכתוב על תחילת הדרך איתם, וקשה לי לחזור לשם אפילו במחשבות. סוג של חור שחור.
לא בגלל שהייתי עייפה, מה זה עייפה – תשושה (אף על פי שהייתה לי המון עזרה).
לא בגלל ההתאוששות מההיריון כולו, שהיה באופן ברור ומוחשי יותר קשה מאלה שקדמו לו, או מהניתוח הקיסרי בו נולדו.
לא בגלל המלחמה האישית שלי להצלחת ההנקה.
לא בגלל שהיו לי עוד שני ילדים קטנים מאד, בנוסף לתאומים.
ולא, לא בגלל הכביסות, הניקיונות, או העומס הכללי.
אני פה כדי לכתוב על כאב אחר שחוויתי כאמא לתאומים. ובעיקר בתחילת הדרך. בעיקר בשנה הראשונה. אני משתפת בזה לא כדי לקטר. ולא להתבכיין. אני בת מזל. באמת. יש לי ארבעה ילדים מקסימים, חכמים, פעילים, מלאי חיים. יש לי משפחה רחבת לב ותומכת במיוחד. ואני שמחה בחלקי.
אני מרגישה שאימהות אחרות לתאומים, כאלה עם אופי של הורות טוטאלית כמוני, כאלה ש"חייבות להצליח", כאלה שכמוני מתקשות לשחרר ולוותר על הבלעדיות, או כאלה שחיכו וחיכו והנה זה כאן יכולות להזדהות, או לפחות לקבל משהו מהשיתוף שלי. מההסתגלות ומהמבט שמשקיף על התהליך שעברתי מהצד. (אני מניחה שהדברים נכונים גם לאימהות של תינוקות בגיל מאד סמוך זה לזה).

על מה אני בעצם מדברת?
מהרגע בו נולדה התאומה הראשונה, היא נלקחה לטיפול בשל מים מקוניאלים וטמפרטורה נמוכה. בעודי איתה במחשבות תוך שניות, כבר מגיח ובא לעולם אחיה התאום. מיד ביציאתי אל חדר ההתאוששות מהניתוח קיבלתי אותו לידי. אבל הקטנה עוד היתה בטיפול. מצד אחד אני איתו. מצד שני המחשבות שלי נודדות אליה.

הפיצול הזה, הוא הדבר עליו רציתי לדבר כאן. הפיצול הזה ליווה אותי, ועד היום כמובן בכל רגע נתון. ונכון שמידה מסויימת של פיצול יש גם בגידול של אחים לכל דבר. אבל העוצמות של הפיצול והתחושות שהוא מביא איתו בגידול של שניים כל כך קטנים באותה עת, הן עוצמות שלא הכרתי. ושוב, במיוחד בחודשים הראשונים, או בשנה הראשונה.

החוויה שלי היתה חוויה של כאב כמעט בכל רגע נתון. אני הולכת להחליף חיתול לאחד, רגע עם פוטנציאל לבונדינג, קשר עין, חיוך ושיר. אבל המחשבות המלוות את הרגע הן מה קורה עם התינוק השני. האם שם לב שזזתי, האם הוא בוכה, ואם כן איך להכיל את השניות של הבכי עד שאתפנה אליו.
אחד נופל או רעב או כאוב או מתעורר, ו…אופס גם השני מתחיל ליילל. למי פונים קודם, איך בוחרים?!

כתבות נוספות של נילי אגמון:
על הנשימות שלא מספרים לך לפני הלידה
למה אני מעדיפה לישון עם הילדים שלי

אולי זה נשמע מגוחך. אבל עבורי, בתקופה של החודשים הראשונים, תקופה בה אני כאם אמורה להתכוונן ולטפל ולהיות קשובה, ולתת מענה לכל צורך של תינוקי, החוויה בה אני לא יכולה להתפנות לכך כי אני כרגע עסוקה במשהו חשוב באותה מידה, הייתה חוויה קשה מנשוא. האנשים סביבי (ואולי גם חלקכם כרגע) לא הצליחו להבין את עומק המצוקה שחוויתי בסיטואציות הללו. הצורך לבחור באחד ולו לכמה שניות בכל פעם, תמיד לווה באילוץ לוותר על השני. האילוץ לווה בתחושת כאב ואבדן. הרגשתי פעמים רבות תחושת בדידות קשה בגלל החוויה הזו. חוויה שלעניות דעתי לא מדוברת מספיק.

והיום, ממרומי הוותק שלי כאמא לתאומים בני שלוש (ועוד שני אחים בוגרים בני שמונה וחמש), אני רוצה לומר לאימהות לתאומים שאני מחבקת אותן. בעיני זו "הגבורה" האמיתית בלעבור את תקופת ההורות הראשונה לתאומים. וכן, זה משתפר. כי כשהם גדלים ניתן להסביר להם והם כבר מסוגלים להבין ולהמתין. והחוויות החיוביות מצטברות. ורגעי הבונדינג והחיבוק והאהבה מצטברים אף הם.
ואם יש בסביבתכן אמא לתאומים כרגע חבקו אותה, תגידו לה שהיא אלופה. ושיהיה בסדר.

נילי אגמון היא מדריכת הנקה מוסמכת (גם לתאומים), מדריכת עיסוי תינוקות, מלווה אמהות לאחר לידה ובעלת הלול של נילי – בית לאמהות. לפרטים נוספים ולהרשמה לחצי כאן.