בזמן ההריון את מתעסקת בבדיקות, בירוקרטיה ובעיקר בתכנון וחלומות על מה ואיך זה יהיה. המושג רגשות אשם עוד לא מתעצם לממדים המטורפים שהוא מגיע אליהם לאחר הלידה. ולא בא לנו לבאס, אבל 'תיק' רגשות האשם גדל עם הילדים.
כל כך הרבה דילמות ובחירות עומדות בפניך ביום יום, וכרגע כל החלטה וכל בחירה נראית גורלית יותר מהשנייה, על אף הידיעה שמאוחר יותר דברים מקבלים פרופורציות.
יום כיפור זה הזדמנות מצוינת לחשבון נפש. אבל לא מהסוג המוכר, להפך. מהסוג שמזכיר לך שכל יום את אמא נהדרת, ואחת ויחידה. לכזה שמעודד אותך להשליך לים כל מיני דברים מיותרים בחייך, בהם כל העומס הרגשי הזה והאשמה הבלתי פוסקת. אז אסטה לה ויסטה, רגשות אשם. פיירוול נקיפות מצפון. חפשו קורבן חדש, כי האמא הזאת יוצאת לחופשי.
אז חזרת לעבוד והכנסת אותו לפעוטון/מטפלת בגיל 3 חודשים – את עדיין אמא נהדרת.
אז חטפת התמוטטות עצבים כשהוא היה בן חודש ורק רצית שיקחו אותו ממך – את עדיין אמא נהדרת.
אז מצאת את עצמך מקללת כל פעם כשהוא התעורר אחרי 20 דקות – את עדיין אמא נהדרת.
אז הרגשת שאת חייבת עזרה/הפוגה/שמישהו אחר יחבק אותו – את עדיין אמא נהדרת.
אז כשהוא נרדם עליך וזה היה הכי כיף ומדהים בעולם רק חשבת "איך אני מניחה אותו בצד ומפנה לעצמי רגע שקט וגם את הידיים שלי" – את עדיין אמא נהדרת.
אז לא המשכת להניק אותו עד הגיל שתכננת – את עדיין אמא נהדרת.
אז בן השנתיים שמתרוצץ אצלך בבית לוקח את זה ממש קשה שיש עכשיו תינוקת ומרביץ ובוכה המון – את עדיין אמא נהדרת.
אז הבטחת שתקפידי על תזונה הכי נכונה בעולם גם בשבילך וגם בשבילו, ולא תמיד זה עובד – את עדיין אמא נהדרת.
אז יש ימים שפשוט אין לך כוח להיות אתו, שבא לך שסבתא שלו תבוא ותיקח אותו, ואולי שאפילו ישאר לישון אצלה איזה לילה – את עדיין אמא נהדרת.
גמר חתימה טובה, ושנה מלאת חמלה. גם לעצמנו.
