מאת: חופרות
28.6.2014
דליה ואני עברנו הכל יחד. תיכון, גרעין, אפילו בטיול שאחרי צבא נפגשנו. את דירת הרווקות הראשונה בתל אביב כמובן שחלקנו ביחד וגם כשהכרתי את האבא של הילדה שלי, עדיין הצלחנו להיות החברות הכי טובות, ועדיין לשמור לעצמנו לפחות ערב אחד קבוע בשבוע.
אבל אז ילדתי ובלה בלה בלה. וכשהיא באה לבקר וכל מה שיש לי להגיד לה זה "כואבות לי הפטמות", "לא ישנתי כל הלילה" ו"יש איזו קבוצת אמהות בפייסבוק שפשוט התמכרתי אליה" אני יודעת שבא לה כבר לחנוק אותי. והבטחתי לעצמי לפני כן שאני לא אהיה מאלה. שעדיין יהיו לי חיים ואוכל להעביר משפט שלם עם חברים בלי להגיד את המילה קקי, וממש בא לי לתקשר עם דליה.
וגם כשכבר לקחתי לעצמי ערב חופשי ונפגשנו בבר התל אביבי האהוב עלינו, באמת שהשתדלתי אבל לא הצלחתי לרגע לא לחשוב מה קורה עם פספוסית שלי, והאם אבא שלה מסתדר. אחרי 20 וואטסאפים, וציצי אחד דולף דליה כבר התייאשה ממני ואמרה לי שזו לא אני זו היא, ושעדיף שנקח הפסקה.
דליה אהובתי, אני ממש מקוה שיום אחד אצליח להעביר אתך כמה שעות נטולות חלב אם ורגשות אשמה. אני ממש מקוה שהיום הזה קרוב. עד אז אתחפר לי בתוך כרית ההנקה ואקרא עוד בקבוצת האמהות הזו שהתמכרתי אליה בפייסבוק. אני אוהבת אותך אהבת אמת, והלוואי שתלדי בקרוב ונחזור לדבר 11 פעמים ביום.
