מכירות את התמונות הפסטורליות, המקסימות האלה? אמא, בטן, אח/ות גדול/ה? אלה שמסמנות את שלהי עידן הילד היחיד, כשיש לנו עוד זמן (וכוח) לעשות סשן תמונות?
בדרך כלל, בייחוד כשמדובר בילד שני, מדובר בתקופה שבה אנחנו מקפידות להרעיף על יורש/ת העצר תשומת לב, חום, אהבה ויחס.
בין אם כתוצאה של רגשות אשם (וכידוע, אין 'נכון' ו'לא נכון' ברגשות) על כך שאוטוטו שמש העמים הופך לאח (המסכן הקטן!) ומאבד את המונופול שלו על זמן ההורים, בשל רצון לאגור כמה שיותר זמן אחד-על-אחד, שפחות יתאפשר מאוחר יותר; או על מנת להוכיח לבכורנו, אהוב לבנו, שהשד לא נורא כל כך, אנחנו משתדלות להיות שם לכל פעילות יום-יומית, רגילה ככל שתהיה.
אבל איפשהו לקראת החודש השמיני, ולפעמים הרבה לפני, אנחנו מגלות שהמשימות היום-יומיות שהיינו מתקתקות בלי לחשוב עליהן פעמיים, הפכו לאתגריות ברמה של טיפוס הרים למתחילים. אז אנחנו משתדלות להמשיך כרגיל ולדלג מעל המשוכה, אלא שהמשוכה הזאת היא לא מהסוג שניתן לעבור אותו ולהמשיך הלאה. היא דבוקה אלינו, ונשארת איתנו עד הלידה. דבר שהופך את הפעולות הבאות מחלק אינטגרלי מחיי היום-יום למשימות שמתאימות יותר לסיירת מובחרת:
1. לרקוד ביחד "עוגה-עוגה". בייחוד בחלק של ה'לשבת-לקום'.
2. מקלחת – כשהבטן מפרידה בינינו לבין האמבטיה ומקשה מאוד על מלאכת הסיבון והשטיפה של הזאטוט.
3. לעמוד איתן מול הקטנטן על עקרונות ה'מתוק-אחד-ביום' שלנו, כשלנו מתחשק לבלוע חבילה שלמה של האגן דאז. או כל גלידה אחרת. זה שלב שבו הבררנות מאתנו והלאה.
4. לקרוא סיפור לפני השינה – כאן מדובר במשימה בדרגת הקושי הגבוהה ביותר שדורשת מאתנו להידחס למיטתו של הזאטוט, למצוא תנוחה שבה אנחנו גם יכולים להתחבק וגם לראות את דפי הספר, קומפוזיציה סבוכה שלא היתה מביישת את אוהד נהרין, ואם הצלחנו בשני השלבים הראשונים, אנחנו מגיעות לחלק הקשה מכל – לצלוח את כל דירה להשכיר, במצבנו ההריוני המתקדם והמותש עוד מההריון הראשון, מבלי להירדם.
5. לשטוף כלים – אותו עקרון של הבטן שעושה כמיטב יכולתה להפריד בינינו לבין הכיור, הפעם בשילוב קטקט שנתלה לנו על הרגל כי הוא חייב לשחק אתנו. בדיוק. עכשיו.
(ולך תנבח על האומלל שתיכף ייפול לו אח על הראש! איך לא יהיה דביק ותשומי?)
6. להלביש אותה, באופן כללי. דרגת קושי 'דובדבן עילית': קשירת שרוכי נעליים.
7. לראות אותה מופיעה בהצגת חנוכה. כן, אתן יודעות בדיוק איפה הבעיה. גם ביום-יום הישיבה על כיסאות הילדים היא סוג של עינוי מתקדם, אז בחודש שמיני??
אבל יש אור בקצה המנהרה. או בקצה תעלת הלידה. אי שם בקצה החודש התשיעי יגיע האח, ויהפוך מחשש-לא-מוגדר לישות קיימת, חיה, ובועטת (ובוכה). והקושי? יהפוך לניסיון לאזן בין צרכי הקטנטן שזה עתה הצטרף למשפחה, לבין צרכי הקטנטן שהפך לַגדול, פתאום.
