המאה ה-21 היא המאה הטכנולוגית. ניתן לעבוד מהבית. אנחנו יכולות לקבוע ולתכנן את זמן העבודה שלנו, לפי צרכינו ונוחיותנו. המידע נגיש וזמין יותר. קל ונוח יותר לברר, לקבל המלצות, לקבוע תורים ולערוך קניות, כל זאת מבלי לצאת מפתח הבית. נשמע מבטיח בסך הכל, לא?
אבל את הצד האפל של השילוב בין עבודה לאימהוּת במאה ה-21 גילינו מהר מאוד, ומדובר בצד אפל מאוד. כזה שהיה מספק אפילו את דארת' וויידר.
לא מבינות על מה אני מדברת? הנה כמה דוגמות:
1. נוכל לקבוע את זמן העבודה שלנו לפי צרכינו ונחיותינו? יה, רייט. נכון, ההתפתחות הטכנולוגית שיחררה אותנו מהצורך להיות נוכחים פיזית במקום העבודה כדי לעבוד. אלא שמאז שהפלאפונים הפכו לאיבר גוף נוסף, מאז הווטסאפ, הרילטיים, הסקייפ והפייסבוק, אנחנו כל הזמן בחזקת זמינים לבוס. גם בערב, גם בזמן מקלחות, גם כשאנחנו באמצע ה'בלאגן' ביגור, עם שני ילדים, ותהיו בטוחות שהשם של המקום הזה לא נבחר סתם! ואין, אין כמו לנסות לדבר בכובד ראש עם מנהל חסר רגישות, מודעות או ילדים בגילאים הרבלנטיים, תוך שפעוט מייבב נתלה לך על הרגל וברקע מהומת אלוהים.
2. ואפרופו זה, תפישת הזמינות 24/7 היא לא נחלת הבוס בלבד – חולקים אותה גם החברים, וההורים, כך שאם אנחנו לא משדרות אות חיים באחת מהרשתות הרבות בהן אנחנו משתמשות, בימים אלה, כדי לתקשר עם העולם, אנחנו מסתכנות בגרימת עלבון, כעס או חיזוק החרדות הקיומיות של ההורים שמא קרה אסון נורא כלשהו לנו – או גרוע יותר, למישהו מהנכדים.
3. לא משנה כמה פעמים נתעקש להסביר שהניידים נועדו לשרת אותנו, ולא להיפך.
4. ואם בחרדות עסקינן – אחרי שכבר למדנו, על בשרנו, לשקול מילים ליד הילדים ("מה פתאום! אני?? אמרתי שגל, אמא של דרור-הבת קלפטע מהגיהנום?? לא, חמודי, מה פתאום! אתה מתבלבל עם גל אחות של אבא…") עכשיו יש לנו מגוון חדש, עצום ורב של 'מלשינונים' פוטנציאליים, החל מסימני ה'וי' הארורים בווטסאפ, תמונות שהעלינו לאינסטה או כל אינדיקציה אחרת שמוכיחה שלא באמת היינו חולים, פשוט הילד שלנו העדיף להיפגש עם ילד אחר… והם עוד נהנו!!
5. שלא לדבר על טעויות קלאסיות של עייפות-אמהית שאנחנו עלולות לעשות באחת הרשתות התקשרותיות הבלתי סלחניות… זה כל כך הרבה לבקש אפשרות לאחזר ולמחוק הודעת ווטסאפ?? או פייס?
6. ומצד שני, חוויה שחווים ותמונותיה לא מפורסמות בפייסבוק, בפינטרסט או באינסטגרם… האם היא התרחשה בכלל?
7. FOMO – הכירו את התופעה המטרידה של המאה: Fear Of Missing Out. החשש להפסיד משהו, כל דבר, חשוב, מעניין, מצחיק, גירוי לתגובה, הזדמנות עסקית, זה שמקשה עלינו להתנתק מהרשתות, והופך את הזמן שלנו עם הילדים שלנו, זה שרצינו בו כל כך, זה שהתכוונו להקדיש להם, ורק להם, בלי הפרעות והסחות דעת לזמן חפוז, טרוד, ועדיין – מלא הסחות דעת. והפרעות. פינג של ווטסאפ, הודעה בפייסבוק, ולקינוח – מייל מהבוס שמשוכנע שטיפול בסוגייה לא בוערת בעליל בשמונה בערב היא ציפייה סבירה.
8. ובכלל, כל ההודעות המקפצות, הפופ-אפים והצלילים המודיעים על מישהו שמנסה לתקשר איתנו בדרך כלשהי, מפתחים הפרעת קשב-ריכוז חמורה גם למי שלא סבלה מכך מלכתחילה.
9. התמכרות זה עניין גנטי, זוכרות? אז גם הספוגים הקטנים שהם הילדים שלנו, מתחברים חזק מאוד לניידים ולטאבלטים. מצד אחד – אנחנו נגד, אידיאולוגית, ומצד שני – לא קל לסרב לשקט שמקבלים בתמורה- עד שאנחנו מגלות שאנחנו לא ממש יודעות מה לעשות עם עצמנו כשהנייד אצל הילד…
Chillin while we pack the car to head home from the cabin! #prayapierce #danieltiger A photo posted by Praya Pierce (@prayapierce) on
11. מכירות את הימים האלה שהולכים עקום מההתחלה ועד הסוף? ששום דבר בהם לא הולך כמו שצריך, שהילדים עולים על העצבים, הבעל אדיש, או מרגיז, כנ"ל העבודה, הימים האלה שבהם תמונות של אידיליה משפחתית שמפרסמות החברות שלכן בכל מדיה אפשרית רק גורמות לכן לתסכול וייאוש? אפילו שאתן יודעות שזה רחוק מלהיות כל הסיפור, ובכל זאת?
A photo posted by Liron Weizman (@lironweizman) on
12. ואז את מגיעה לערבו של היום המעאפן הזה, ואומרת לעצמך – בסעיף התודה היומית, שלפחות אפשר להודות על כך שגם ימים גרועים ממש מגיעים לסיומם. את מצליחה להכין ארוחת ערב לך ולקטנטנים, וטופחת לעצמך טפיחה ממש עדינה על השכם. ואז את נתקלת בתמונות הבאות:
A photo posted by 🍃🌺¸.•°🍁🌸 🍃🌺¸.•°🍁🌸 (@_best_idea_) on
13. פאקינג ארוחת ערב! מה קורה פה לכל השדים והרוחות? איך זה שכל אמא שנייה הפכה לתואמת אייל שני וכל ילדי ישראל הפכו לאניני טעם שארוחת ערב ישראלית כבר משעממת להם את החיך?
14. ובכלל הקטע הזה שכל אחד הופך לצלם וכל תמונה של הילדים לפורטרט שלא היה מבייש את אנני ליבוביץ', בעוד שאצלך, אם תמונה אחת מעשר יוצאת מפוקסת את מרגישה שזה יום טוב? ממתי כולם הפכו לצלמים מחוננים כאלה?
A photo posted by || evelin b. || (@teenytinythreads) on
A photo posted by The Resort at Paws Up (@theresortatpawsup) on
15. ומה לגבי הנראות העיצובית? זה שכל חדר ילדים הופך לחדר מגזיני, וכל הבתים המצולמים – אלה שחיות בהם משפחות! עם ילדים! כן, כן, כמו אצלך, הופכים לבתים מסוגננים, ממורקים, ומסודרים באופן שאת לא יכולה לזכור שהבית שלך נראה אי פעם?
16. דבר שגורם לכך שכל פעם שאת רוצה לצלם תמונה של הילדים בבית, את צריכה להתארגן על זה 4 ימים מראש, ולהקדיש יום אחד לקיפול הררי הכביסה שהצטברו במשך שבועיים, יום אחד לטאטוא וארגון, ויום אחד לתליית גופי תאורה שלא הספקתם לתלות מאז שעברתם לדירה החדשה.
כשהיתה חדשה.
כלומר אי שם בתחילת 2012.
17. ובכלל, ממתי ההחלטה אם להניק, עד כמה, ואיפה הפכה לדיון ציבורי כל כך טעון, מקוטב ומרושע? ולמה?
18. זוכרות את העניין הזה שהמידע יהיה נגיש וזמין יותר – אז כתוצאה מזה, ומהפחד להחמיץ (ומחברים שדואגים לעדכן אותך גם אם בטעות לא היית מחוברת לדקותיים), את ערה עד כאב לכל ווירוס, כל סיכון להריון, כל מקרה קיצון נוראי שקורה אחד למיליון. וכן, זה עוזר לך מאוד להישאר רגועה בזמן ההריון.
19. וכמובן לציפיות החברתיות מהאופן שבו את צריכה להיראות כשבועיים- חודש אחרי ההריון. ובלי מילה על בר רפאלי.
A photo posted by Bar Refaeli (@barrefaeli) on
20. עדיין תחת הערפל שנותר אחרי ה-11/11, תאריך שאנחנו עדיין לא בטוחות מה הנזק הכולל שעשינו בו, בל נשכח את הסיכון של שריפת כל המשכורת כולה על נקסט, אסוס, אלי, אמאזון וכל שאר החברים שלנו מעבר לים.
21. כל ערב אנחנו מבטיחות לעצמנו מחדש – הערב נלך לישון מוקדם, סוף סוף. הערב לא ניפול למלכודת הפייסבוק. וכל ערב אנחנו גוררות את עצמנו למיטה אחרי שעות ארוכות (וברובן מיותרות) של דפדוף בפוסטים שונים בספר הפנים…
