אם הייתן שואלות אותי לפני שנתיים, לא הייתי מאמינה שיום אחד אני אשנא ספרים.

אבל היום הזה הגיע, ואני אפילו זוכרת אותו די טוב: היינו לקראת ההקראה ה-529 של ספר המופת "מעשה בחמישה בלונים" ותחושת הקבס שאחזה בי כשראיתי את אמא של רותי, אחותו האובדת של ג'ון לנון, הבהירה חד משמעית את שניסיתי להדחיק במהלך מאתיים ההקראות האחרונות: אני לא סובלת את הספר הזה, ולא אשרוד הקראה נוספת שלו.

יבוא לך, אמא, יבוא לך
למרבה הצער, הדרדקית מבית (שנה וחצי) לא חלקה את תחושותיי ועמדה בצווחות על זכותה לשמוע בפעם האלפ'תלפים את הסאגה קורעת הלב, כך שהזדמן לי לגלות על בשרי את העוצמה הטמונה בגזע האנושי, והאופן בו יצר ההישרדות מאפשר לו לצלוח אירועים ונסיבות בלתי נתפשים/ות. או במילים אחרות, קראתי את הספר כמו טאטל'ע.

כנהוג אצל קורבנות טראומה, התנתקתי מגופי מקריא הסיפור והפלגתי בהרהורים ספרותיים, שהתנקזו למספר מסקנות:

1. כמו כל דבר, גם ספרי הילדים שאני שונאת מתחלקים לשלושה סוגים:
א. אלה שלא סבלתי מהרגע הראשון.
ב. אלה שאהבתי אליהם התחלפה בשנאה לאחר הקריאה המאה שלושים.
ג. אלה שאהבתי כילדה וגיליתי כבוגרת שהם בלתי נסבלים בעליל.

2. "מעשה ב-" שייך לקטגוריה השנייה. אני זוכרת במעומעם שפעם, בהקראה הראשונה, השנייה ואפילו החמישית, ממש חיבבתי את הספר הזה.

3. ספורים מאוד הם ספרי הילדים שאקריא בשמחה בפעם המיליון.

4. ספורים עוד יותר ספרי הילדים שמתאימים לרמת הסבלנות/הבנה של הגילאים הקטנים ממש.

5. קבוצת החיתוך של שתי הקטגוריות העליונות כוללת את "איה פלוטו", "ברכבת יושבת ארנבת" ו"לילה טוב ירח", ומתאפיינת באיורים נעימים ומשפטים קצרים.

6. הזיכרון שלנו מתעתע מאוד. בטח זיכרונות ילדות. גם הספרותיים שביניהם. אחרת אין דרך להסביר את המקום החם שנשמר לספר "בייגל'ה" שמתאר יחסי אהבה-שנאה-ניצול בין כלב תחש חמוד לבין כלבתא מתנשאת ונרקסיסטית.

7. באותה מידה נשמטו מזיכרוני העובדות הבאות: "הבית של יעל" הוא סיפור ארוך ומייגע, "הצב של אורן" דורש מרשם לציפרלקס, ו"דירה להשכיר" כולל תיאורים גזעניים גועליים, שתקפים בחלקם גם היום ומעלים תהיות חינוכיות כבדות (לקרוא? לדלג? לתווך את המידע? האם רלבנטי לילד בין-עדתי?).

8. הנוסחה הקבועה, כמעט, של ספרי הילדים הקלאסיים היא חד גדיא לייט – בעלי החיים אינם אוכלים אחד את השני אלא חוברים אחד לשני לטיול/ריקוד/קטיף גזר/פנטזית תירס /ניתור על עצבי ההורים.

9. שמות הילדים בספרים בלתי נסבלים, והם נעים בין ה"עדכניים" ביותר, דוגמת אפרים ויוספה, לבין להק, שחק, שחף וצוף, היצירתיים לעייפה.

10. עוד הוכחה לכך שהכל יחסי (איינשטיין שולטטטט!) – בקיץ, הסיבולת לקרוא ספר בלתי נסבל גדלה ביחס ישיר לעלייה בחום ובלחות ששוררים בחוץ.

11. אמנם לא מדובר בהגדרה מילונית, אבל למיטב זכרוני הגדרת "חריזה" מחייבת דמיון בצליל אבל אוסרת על זהות במילה. כלומר 'קיץ חם' ו'תירס חם'? לא חרוז!!

12. יום אחד גם אני אגיע ליהודה אטלס וד"ר סוס. יש גם למה לצפות.

13. היום הזה לא יגיע לפני ההקראה השלוש מאות של "חנן הגנן".