הכל התחיל לפני קצת יותר משנתיים. תפחתי אז לאיטי, וחלמתי על ימים בהם זכרתי איך נראות המותניים שלי ואיך "פעם" קשרתי שרוכים לבד, לבד לגמרי, כמו ילדה גדולה. בין תפיחה להתפחה ניסיתי להיות פרודוקטיבית ולתעל את ערימת ההורמונים הבועטים לטובת "סגירת פינות" עתידית כי כולם, כולל כולן, הכינו אותי לכך שממש אוטוטו נגמרת לי הספונטניות, נגמרת הקלילות, נגמר התקציב ובאופן כללי נגמרים לי החיים (וזה גבירותיי ורבותיי כה לא נכון כי הם לא נגמרו, להיפך, הם רק התחילו, אבל זה כבר עניין לפעם אחרת).
כתלמידה שקדנית הכנתי את רשימת ה-must have שלי לבד בעזרת שילוב כמה רשימות ששלחו לי לבקשתי חברותיי הטובות. פריטים שנכתבו על-ידי כמה חברות זכו למקום של כבוד ואת שאר הפריטים סיווגתי על פי המאפיינים של החברות שלי; הזורמת, המשקיענית, הטכנולוגית, בעלת הניסיון, האופנתית והאקולוגית- ומהן לקחתי את מה שהתאים לי. עם כמה שחברותיי שונות (ונדירות) אצל כולן היה כתוב במקום ראשון ב-ר' גלי וב-ה' הידיעה ובעיקר ב-ח' החייבת: מנשא. וכך כתבתי אותו גם אני ביד יציבה ברשימת הקניות לגור שלי.
חודש אחרי, ביד יציבה הרבה פחות (שלא לומר רועדת) עמדתי מול "המנשא השבטי", המנשא הראשון שבחרתי לנסות. הייתי אז יותר טרייה מטרייה, יותר טירונית מטירונית ויותר לא מחוברת לעצמי מבריטני בתקופה הרעה. הסתכלתי עליו ארוכות בניסיון להבין איזו רצועה הולכת לאן, מה נקשר עם מה ואיך הגור לא נופל מזה. "שטויות", אמרתי לעצמי, "קטן עליך", המשכתי לעודד. "נכון, יש לך קצת דייסה במוח, לא ישנת חודש" (אז זה היה נראה לי חתיכת קושי. היו ימים…), "ובצופים לא ממש כיכבת ב'קשר מוט', אבל את חדה וחכמה ואישה, אז קטן עליך". אחרי רבע שעה עמדתי מרוצה מול המראה, מרוב סיפוק כמעט וטפחתי לעצמי על השכם. מזל שהייתה שם מראה להזכיר לי שאני קרובה לחציית הקו הפאתטי פינת עפת על עצמך.
סופסוף זה קרה: קרן שמש מפציעה ואני יוצאת עם הגור לראשונה מהבית. זה לא היה פשוט כי ככה זה ילדים של חורף ושל אימהות טריות; הקומבינה הזו מבטיחה שעד שהטרייה תסיים לארגן את התינוק, את התיק, את העגלה ואת עצמה יתחיל שוב גשם. אחרי רבע שעה בעגלה הבהיר לי הגור שהוא והעגלה כבר לא. אל חשש, הזכרתי לעצמי, יש לי מנשא והכול יהיה בסדר. או שלא. 10 דקות אחרי; רצועות המנשא היו ספוגות מים ובוץ בחסות הגשם, השלוליות והתשתיות של תל אביב, והבכי של הגור איים לזמן את יצחק קדמן ישירות לליבה של העיר ללא הפסקה (שלא לדבר על יבבות הכלבלב שלי שאיימו לזמן פרופ' רולידר בליווי מיכל דליות ישירות לבית שלי).
חזרנו הביתה. ביד אחת גור, ביד שנייה עגלה וביניהן, כאילו היו ידי ביסלי גריל, מלופפים שמיכה וחיתול בד כי חורף וקר. ליתר דיוק לגור חורף וקר. לי חורף ורטוב – רטוב של זיעה ורטוב של דמעות.
כשנרגעתי התקשרתי לחברתי המשקיענית. איך שהיא ענתה שכחתי שנרגעתי ותוך שחזור מדויק של האירועים משל הייתי רפי גינת בימי "בשידור חוקר" התחלתי למרר בבכי. "את לא מבינה מה עברתי!" זעקתי אליה ואל השמיים, מחפשת חסדים ורחמים. היא דווקא כן הבינה. אמנם לא חוותה את השלוליות והבוץ וההסתבכות בתוך רצועות, אבל 'תסכול' היא לא מילה זרה לאף אמא. בסוף השיחה החלטתי להכיר ביכולותיי, או יותר נכון בחוסר יכולותיי ולהבין שלא כל מנשא מתאים לכל אחת. כך שוכנעתי לעבור למנשא בד שמתלבש כמו חולצה "ולא צריך לקשור כלום", נשבעה חברתי.
אחרי כמה ימים בוצעה הרכישה (חור בכיס כבר אין, כי כבר אין כיס) ומבלי לבזבז זמן אגיע לשורה התחתונה והחיובית; הגור ישן במנשא הזה בשלווה וברוגע כאילו יצא מפרסומת למרכך כביסה. הנקודה הפחות חיובית הייתה תחושתית של נושא המנשא- להלן; אני. מכירים את התחושה כשלובשים משהו צמוד, צמוד מדי? מבד לא נושם מדי ולוחץ מדי? אז כזה. בדיוק כזה. עכשיו תוסיפו לצמוד מדי הזה את העובדה שחורף ואני לובשת יותר משכבה דקיקה אחת, ויש בתוך הסיפור האלסטי הזה גם גור אדם שלבוש בשתי שכבות ופולט חום. אבל הנוחות שלי שולית, הוא ישן ונינוח וחמוד, אז אני אהיה בצמוד הזה ואאלתר. חברתי הזורמת עודדה אותי שהכול בסדר עם המנשא שלי ושככה זה אמור להיות. היא אמרה שהפתרון נמצא ממש בתוך בייתי: "תני למושלם את המנשא ותגידי לו שיעמוד בתוכו בפישוק, זו השיטה הכי טובה להרחיב אותו". הדבר היחיד שצמח לי מפעולה הזויה זו היא תמונה של המושלם שתעזור לי להתגלגל מצחוק ברגעי משבר עתידיים (המושלם לקח את המשימה ברצינות גמורה, גמורה מדי), כי המנשא לא התרחב ולו במילימטר.
עברו חודשיים, הגור עלה במשקל (טפו, חמסה), אני הזעתי כמויות ולמרות שהתנחמתי בעובדה שזה הכי קרוב שיש לי לפעילות גופנית, העדפתי להתקדם למשהו נוח יותר. בלי היסוס התקשרתי לחברתי בעלת הניסיון, זו שיש לה יותר מילד אחד, שיודעת את מה שחשוב באמת: איזה מוקד פתוח מתי, באיזה שלב צריך לרשום לגן, איפה יש את המבצעים הכי שווים על חיתולים ואיזה תחקיר מעמיק ומפחיד שווה התייחסות ואיזה ממש לא. כל אחת צריכה חברה כזאת, וזה הדדי- גם היא הייתה צריכה אותי- סיפקתי, ועודני מספקת לה, רגעי צחוק והומור בכל פעם שאני מגלה משהו חדש בנוגע להורות ונופלת קורבן לעוד סדנת ליטופי תינוקות בקניון.
לא הספקתי להגיד יותר מ"מנשא", "אני", "זיעה", "לא נוח" והיא עצרה אותי ואמרה: "בייבי ביורן". סבבה, אמרתי, אבל תני לי להסביר; קניתי מנשא כזה וכזה ומדדתי כזה ו… היא עצרה אותי ואמרה: "בייבי ביורן". תקשיבי! כמעט צעקתי, הוא צריך להיות מעורסל, ככה אמרו המומחים! מה איזה מומחים?- המומחים בטלוויזיה… והפישוק, מה עם תנוחת הפישוק? הוא מאושר על-ידי המכון הבינלאומי לבריאות מפרקי הירך? (ברור שכן, אבל מה הבנתי אז?) ומה אומרים אורתופדיים??? היא קלטה אותי, בכל זאת חברה טובה, וחיכתה שאסיים. ״תורידי הילוך, הוא פותח ומומלץ על ידי אורתופדיים. בקיצור, תירגעי ובואי לקחת״. "טוב…" אמרתי בשקט, מה אכפת לי? היא גם מנוסה וגם יודעת וגם בחינם. "רגע, באיזה צבע יש לך"?.. היא ניתקה לי.
כך התחיל סיפור האהבה שלי ושל הגור ושל המושלם, שסופסוף יכול היה ללבוש את אותו מנשא שאני לובשת למרות הבדלים ברורים בממדי גופינו, עם בייבי ביורן (כחול נייבי, אם תהיתם) – המנשא הכי נוח שפגשתי. וכפי שהבנתם, פגשתי.
אינני "ברכה בודקת", למרות ששנים רציתי להיות, אני לא כאן על תקן אוטוריטה לענייני אנטומיה, פיזיולוגיה או תינוקותיקה. אני פשוט אמא שעברה דבר או שניים. מאז אותם ניסיונות חלפו שנתיים, נוסף לי עוד ילד ולמרות שעברו כל כך הרבה רגעי אושר, הנאה, תסכול, בעטה ועוד (ועוד ועוד) חווית המנשא זכורה לי היטב. היטב מאוד. לכן, במהלך הזמן, בכל פעם שנשאלתי לגבי מנשא עניתי בדיוק כמו אותה חברה מנוסה שלי: שתי מילים וזהו. בייבי ביורן.
יש כמה רגעים בחייה של אמא שהיא גם בטוחה בעצמה, גם בטוחה בבחירותיה וגם רגועה. ומאותם רגעים את שואבת כוח ואומרת: וואלה, יותר טוב מזה ונשתגע. אז ככה בדיוק הרגשתי כשקיבלתי את המנשא החדש של בייבי ביורן- "ONE". מנשא הקסם הזה מגיע מבית טוב ואיכותי, שזה כבר יתרון והוא עונה על שלושת הקריטריונים שמובלים אותי בבחירת מוצרים לילדיי: בטוח, נוח וחתיכי – ולא, להסתכל בקנקן זו לא מילה גסה. בכל זאת, את לובשת אותו על בסיס יומי, אז כדאי שתאהבי את מה שאת רואה. מה עוד? – המנשא הזה מאפשר לי לשאת בתוכו גם את הגוזל הקטן וגם את הגור הגדול (לא ביחד, למרות שזה סטארט אפ;)) ו-תחזיקו חזק; גם מלפנים וגם מאחור. שנאמר: אני תמותי עליו, וכמוני גם שני הילדים שלי.
הגוזל הקטן זכה בשתי אופציות חיבור הרמטי לאמא שלו בזכות רוכסן אחד קטן, שהוא פטנט אחד גדול, שאיפשר לו להתחיל במנשא כשהוא קטן-קטן, "ניובורן", בעודו מכונס עם הפנים אלי (היוש אמא!), צמוד לחזה ולפעימות הלב שלי ולגדול ולהתרחב בתוכו בתנוחה נוחה ועוטפת בכל שלב, עד לגילוי העולם כשפניו החוצה (ביוש אמא…) .
הגור הגדול שלי (גדול זה עניין יחסי) יכול להתחיל את יומו כשהוא תלוי עלי מלפנים ולהמשיך אותו כשהוא עובר לאחור בלי עזרה של אף אחד- בלי: "סליחה, את יכולה אולי…", או: "אכפת לך רגע להחזיק אותו" (בעודי נושאת תפילה שאינך פסיכופתית או חוטפת ילדים או אוהבת מדי ילדים ומשמיעה בגזרתם קולות בסופרן צורמני). בלי אף אחד- רק אני והוא; משחק קטן עם הרצועות (וכזכור, לא מדובר במישהי שמככבת בתחום הקואורדינציה), והוא עובר לאחור בעודו ספון מחובק ובטוח(!) במנשא עד ההגעה ליעד הבא: הגב שלי.
אז הבנו שאני אוהבת אותו והבנו שכל הורה צריך מנשא, אבל אם יורשה לי עוד שורות בודדות ומעט רצינות בהתייחס לסטטוס של ילדיי: "אחים צמודים". אז אם גם אתם הורים לשניים כאלה כמוני (או יותר) דעו לכם שמעבר לעגלת תאומים/אחים שרוב ההורים לאחים הצמודים רצים לקנות (וגם כאן הדעות בעד ונגד חלוקות), אתם ממש ממש צריכים את המנשא הזה. ואם אתם קרובים לאותם זוגות שהתחדשו לאחרונה או יתחדשו בקרוב בתינוק שיצטרף לאח שגם הוא תינוק או פעוט, זו המתנה המושלמת עבורם. כי גם ילד בן שנה וחצי או שנתיים שנחשב גדול מאחיו בן החודשיים, לא תמיד הולך לבד בקלילות ובטח שלא הולך מספיק מהר- וכמו שנאמר: ככה זה כשיש שניים, הכול מהיר יותר ודורש התנהלות מכוונת יותר וכל אחר צהריים יכול בקלות להפוך למיני שדה קרב. אז עם המנשא הזה אפשר לוותר על מלחמה עם הגדול שבדיוק עכשיו לא מוכן לשבת בעגלה או לעמוד על ה"טרמפיסט" ולהוציא אותו מהגן היישר למנשא- וזה אפילו צ'ופר בשבילו לרכוב שם על הגב של אמא או אבא (או סבא או סבתא, אם הם בכושר), ואם הגדול מתעייף באמצע בילוי של שבת הוא יכול לישון בעגלה בעוד הקטן עובר למנשא מלפנים.
בקיצור מדובר בסוג של אליפות ברמת הדלקת משואה של מי שהמציא (ואולי המציאה?…) אותו ועשה את החיים של הורים בכלל והורים לאחים צמודים בפרט קלים, פשוטים, בטיחותיים וכן, גם אופנתיים הרבה יותר.
שמחות קטנות.
תרתי משמע.
הכירו את ההברקה החדשה של בייביביורן
מיתוסים שספרו לי על טרמפולינה לתינוק
לפרטים נוספים ולרכישה לחצו כאן.
*הכתבה נכתבה בשיתוף בייביביורן ישראל.
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.
