שמיכי ואני: החשיבות של אובייקט מעבר

סביר להניח שמתישהו יצא לכם להבחין בילד שמסתובב עם שמיכי קרוע ומרופט, גורר אותו אחריו וממאן לעזוב, כשמבחינתו זה הדבר הכי חשוב בעולם ומאחוריו יש הורה נבוך לעיתים, כמעט מתנצל ולא מבין מתי ייפרדו השניים ואיך עושים זאת?

למה צריך חפץ מעבר?
כשתינוק נולד הוא חווה את העולם דרך אמא – דרך הבעות הפנים, ההתנהגות, הרגשות והוא מייחס אותם לעצמו. בחוויה הפנימית שלו הוא ואמא הם ישות אחת. בסביבות גיל 4 חודשים תינוק לאט לאט מתחיל להבין שהוא ישות נפרדת מאמא, שאמא יכולה גם ללכת ולחזור, שהצרכים והרצונות שלו לא בהכרח תואמים את הרצונות והצרכים של האם. תינוקות שרק החלו לזחול לדוגמה, מתרחקים ומיד חוזרים לבדוק איפה אמא ושוב מתרחקים ושוב בודקים.

הידיעה הזו מפחידה ומתסכלת ולעיתים מלווה בחרדה. כדי להתגבר על כך התינוק מנכס לעצמו חפץ כלשהו או התנהגות מונוטונית כלשהי המכונה אובייקט מעבר שעליו התינוק משליך את התחושות והרגשות שלו, ונעזר בו במצבים רגשיים שקשים לו כגון: שינה, פרידה, תסכול, פחד וכו', כדי להשקיט את הגוף ולהירגע. האובייקט הינו חפץ או הרגל המייצג את עולמו הפנימי של התינוק אך הוא עדיין מחוצה לו, ובאמצעותו התינוק לומד על עולמו הרגשי הייחודי ועל כך שהוא נפרד מהעולם החיצוני, והוא עוזר לו לצלוח את תקופת הביניים הזו ולהבין שהעולם החיצוני מתקיים במקביל לעולם הפנימי.

ניכוס אובייקט המעבר מתרחש לרוב בגילאי 4 חודשים כשלרוב בגילאים אלו אובייקט המעבר מתבטא בתנועתיות כלשהי כגון: תנועות מוללות של שיער, מציצת אצבע, גירוד מזרון המיטה, הנעת הראש מצד לצד ועוד. בשלב מאוחר יותר ניתן לראות תינוקות שמנכסים לעצמם חפץ ממשי כגון: שמיכי, חיתול טטרה, דובי וכו'. לעיתים במהלך הזמן, התינוק יכול להחליף את החפץ בחפץ אחר.

ניתן לעיתים לראות שהתינוק מפתח מערכת יחסים רגשית עם החפץ, הוא יכול להעניק לו שם, לשוחח אתו ולספר לו סיפורים. התקשרות לאובייקט מעבר הינו שלב התפתחותי נכון ובריא לעצמאות ואינדיבידואליות. התינוק מקנה לעצמו יכולות התמודדות עם הפרידה ותחושת שליטה אולטימטיבית על האובייקט, כשבאינטראקציה עם האמא תחושת השליטה מוגבלת ולעיתים מתסכלת.

האם ניתן להרגיל לאובייקט מעבר?
לרוב לא. תינוק יכול לפתח התנהגות מרגיעה הנכונה ומותאמת לו. אין לנו שליטה על כך, וטוב שכך. יחד עם זאת, ניתן לנסות ולהרגיל אותו. מומלץ להתחיל לחשוף אותו לחפץ בתחילה במהלך היום ובזמן משחק. לאימהות לקטנטנים אני ממליצה לישון עם החפץ, כדי שהוא יקבל את הריח של האמא ולתינוק יהיה קל יותר להתחבר. בשלב מאוחר יותר ניתן להתחיל להצמיד את החפץ בכל מיני סיטואציות: נסיעה, מנשא, עגלה, מיטה וכו'.

חשוב שהחפץ לא יהיה חפץ ייחודי וניתן להחלפה לדוגמא: רבים מהתינוקות נצמדים לחיתולי טטרה שהם נעימים, ניתן למולל אותם, זמינים וניתנים לכיבוס. יחד עם זאת, ישנם תינוקות שזקוקים כל הזמן לאותו החפץ מבלי שהריח והמרקם ייפגע, שאותו החפץ כפי שהוא מקנה להם ביטחון ויציבות ולכן, לעיתים אנו רואים פעוטות עם דובי/בובה/שמיכי מרוטים ומלוכלכים והם הכי מאושרים בעולם.

עד מתי?
בשל המשמעות הרגשית העצומה שיש לאובייקט מעבר, אני ממליצה לאפשר לתינוק להיות אתו מתי שרק צריך, רוצה ומבקש. בשלב מאוחר יותר ניתן להגביל אך לא למנוע, לדוגמא: בהליכה לגן משחקים, האובייקט יכול להיות בתוך התיק ובכל פעם שהפעוט מרגיש תסכול, עצב, עייפות, יש לו אפשרות לגשת לתיק, להתנחם ולהמשיך הלאה. חשוב שבנסיעות, במקומות לא מוכרים, בכניסה לגן ובמצבי עייפות אובייקט המעבר יהיה זמין ונגיש.
אני מאמינה שבמהלך הזמן הילד ייפרד מהחפץ בעצמו, אין צורך להאיץ בו, יש לאפשר לו בשלות רגשית והתמודדות עצמאית, וכשיגיע הזמן המשמעות שלו תלך ותפחת וכשזה יהיה נכון לו יתרחש תהליך פרידה.

ועכשיו, שיתוף:
הבת שלי כבר בת 4 ואובייקט המעבר שלה מינקות הינו שמיכת תינוק פוכית שרק איתה היא ישנה. מבחינתה אין משמעות לכך שהשמיכה מגיעה לה עד הברכיים, אין משמעות לכך ש-38 מעלות בחוץ והיא עם השמיכה, אין משמעות לכך שהשמיכה מתלכלכת. מבחינתה השמיכה הזו מנחמת, מרגיעה, מכרבלת והכי עוטפת בעולם – כמו אמא!