כמו במקרים אחרים של התמודדות עם בשורה קשה, גם ההתמודדות שלנו עם הידיעה שאנחנו אוטוטו מפסיקים להיות צעירים, חופשיים ומגניבים מתאפיינת במספר שלבים, בהם הכחשה,  מיקוח, דיכאון, השלמה, ופארודיה.

1. הכחשה – מתבטאת בדרך כלל במגוון אמירות חותכות והתחייבויות שאנחנו מתחייבים, בעיקר לעצמנו, לא לאבד את פקטור הקוליוּת רק בגלל מעבר הפאזה בחיים. ביטויים כמו "אין סיכוי", "נראה לכם?" או משפטים דוגמת "אני בחיים לא אהיה כמו…" או "לא תתפסו אותי מתה במכנסיים מתרחבות ובלי לק" אופייניים לשלב ההכחשה.

2. מיקוח – זהו, כבר לא ניתן להכחיש. אנחנו מסתובבות קבוע עם שקיות של 'רמי לוי' ושקיות שחורות מתחת לעיניים כשאנחנו נועלות שתי נעליים לא תואמות. אין ספק שאנחנו כבר עמוק בשקיעה האימהית. אבל אנחנו עדיין מנסות להתמקח (כאילו לאישה שנראית כמו שאריות של עוזרת בית יש איזושהי עמדת מיקוח, כן?) ולשמור משהו מהציביון הקודם שלנו. אז אנחנו מבטיחות להיות האמהות הכי טובות שאנחנו יכולות – סבלניות, מכילות, לתרום לאביונים ולסייע לנזירות לחצות את הכביש ובלבד שייתנו לנו לשמור על סממן אחד של מי שהיינו לפני שטרנינג הפך לסימן ההיכר הרשמי שלנו. ספוילר: אין סיכוי.

3. דיכאון – הבית נראה כמו גן ילדים של הכובען המטורף. אחרי מתקפה של דאעש. לגו, קשים, מטבעות כסף קטן, בובות, ופירות מפלסטיק מפוזרים בכל מקום. ממש, בכל מקום! ברחבי הבית. ברור לנו שהמלחמה אבודה, והדרך היחידה לצמצם נזקים זה לקחת כפית, וחצי קופסת גלידה שנותרה במקפיא מתאריך לא ידוע ולהסתגר בחדר שלנו, שמקוטלג כאזור סכנה ג'. עד שהאו"ם ישלח סיוע הומניטרי.

4. השלמה – השלב הזה שבו אנחנו מבינים שכל המחשבות שלנו על זה שאצלנו הכל יהיה אחרת, על כך שיש לנו ווייב כל כך עוצמתי שאנחנו נצליח לעשות את כל קטע ההורות הזה בסטייל, ולהישאר בדיוק אותו דבר נבע משילוב של טמטום, אופטימיות קוסמית ויהירות בלתי מתפשרת. זה שלב קשה, עצוב, שלב של התפכחות מהאשליה שגם מי שאין לו אומנת, מבשלת או 6 שעות שינה רצופות בלילה יכול לשמור על אפקט של זוהר או לפחות עור פנים סביר. אבל יש יתרון אחד בשלב הזה – הוא מקדם אותנו צעד אחד לשלב ההומוריסטי, וזה כבר משהו.

5. הפארודיה – השלב שבו נכנסים לחיינו אלמנטים מעודדים ומצחיקים דוגמת "ממים של הורים", "אמהות שוקעות" ונשים מגניבות כמו קבוצת הנשים הזאת, שמכנה את עצמה "The Texting Yoga Pants" שעושה פארודיה משובחת ביותר על השיר של ג'רודן מונטל "This is how I do it" על הבחירה הבטיחותית, הסולידית, הנוחה, המרווחת – וכל מילה אחרת שמעוררת רפלקס פיהוק, במיני-וואן. הנאה מובטחת!!.

מצד שני, יש אירוניה מסוימת בכך שהן מצליחות להיראות כל-כך מגניבות כשהן עושות את הקליפ הזה, לא??