"מה, השארת אותה לבד?", הייתה השאלה ששאלו אותי שוב ושוב כשהגעתי בלי מאי הקטנה למסיבת רווקות של חברה טובה שלושה שבועות אחרי הלידה. "את כבר מתגעגעת?" הייתה השאלה הבאה. נדהמת עניתי שלא, מוכשרת ככל שתהיה התינוקת שלי עדיין לא שומרת על עצמה, אז היא לא לבד אלא עם אבא שלה. ולא, אני עוד לא מתגעגעת, ראיתי אותה לפני חצי שעה, אבל תודה על ההתעניינות. ככה גיליתי את הפער העצום בין התגובות שמקבלים אבות ואימהות שנפרדים מהילד שלהם לעשר דקות כדי ללכת למכולת, לשלוש שעות כדי ללכת למסיבת רווקות או לתשע שעות כדי ללכת לעבודה. כי כשאבא של מאי עוזב אותה ליום שלם אף אחד לא שואל אותו אם הבת שלו נשארה לבד, וגם לא אם הוא מתגעגע (הוא דווקא כן, מאוד), אבל מבחינת חלקים נכבדים מהסביבה – כל פעם שמאי לא איתי, היא לבד.
עוד לפני הלידה ידעתי שכדי שיהיה לי טוב באימהות, כדי שיהיו לי כוחות לנסות ולתת לילדה שלי את המענה הפיזי והרגשי הכי מלא כשאני אתה, אהיה חייבת קצת זמן לעצמי, זמן בלעדיה. מכיוון שבחרתי להניק, התברר שמשאבת חלב היא אביזר הכרחי. לקטליין של חברת אמדה הגיעה אלי כשמאי הייתה בת חודשיים, אחרי ניסיון ממושך ומייאש עם משאבה חד צדדית שהשאלתי מיד שרה – אתה שאבתי ושאבתי, אבל יצאו רק מיליליטרים בודדים. כך קרה שכשיצאתי מהבית בלי התינוקת, מאי אכלה בעיקר פורמולה, וכשחזרתי שחררתי את הגודש שהצטבר פריסטייל במקלחת. "לקטליין" הגיעה במטרה לשחרר אותי מכל אלו. דו צדדית, קלה לנשיאה, ועם מנוע שמשתווה לזה של משאבות בתי חולים – כשקיבלתי אותה הייתי בטוחה שזה הכרטיס שלי אל החופש. אבל עוד לפני שהספקתי להתנסות בה פעם אחת, גיליתי שלציצי שלי יש תכניות אחרות.
אחרי תחילת הנקה קלה באופן מחשיד וחודשיים ראשונים של זרימה יחסית, שאפשרו לי לשלב תחליפי חלב ומתן בקבוקים בלי לחשוב על זה פעמיים, העניינים החלו להשתבש. הילדה המקסימה והרגועה שלי התחילה לבכות בזמן ההאכלות והפגינה חוסר נוחות כללית, כל מי שסיפרתי לו על זה אמר בביטחון מלא שזה בגלל שאני מעזה לכפור באלי ההנקה המלאה ולשלב בקבוקים, ואני הייתה אובדת עצות. מצד אחד הרגשתי שההנקה חומקת לי בין האצבעות, מצד שני הטוטאליות שבהנקה מלאה הייתה גובה ממני, וכך בעקיפין גם ממאי, מחיר נפשי שהעדפתי לא לשלם. יועצת הנקה שהוזעקה לנסות לעזור לי להבין מה קורה אבחנה ירידה בתפוקת החלב שלי – כנראה גם בגלל שלא הקפדתי לשאוב כשדילגתי על האכלות. כדי לטפל במצב היא הציעה שבמשך יומיים, אנסה לשאוב חלב אחרי כל האכלה, גם אם לא יוצא יותר מדי (או בכלל), במטרה לסמן לגוף שהוא צריך לייצר יותר. אחר כך, היועצת אמרה, אוכל לחזור ולשלב הנקה עם בקבוקים. אני והמשאבה החדשה שלי הסתכלנו אחת על השנייה. אנחנו הולכות לבלות הרבה זמן ביחד, אמרתי לה בלי קול.
לקטליין של אמדה היא יופי של משאבה. פשוטה להרכבה ולניקוי – עניין חשוב מאין כמוהו כששואבים שבע פעמים ביום – השימוש בה אינטואטיבי, ואחרי הסתגלות קצרה ביותר, היכולת לשאוב משני הצדדים בו זמנית התגלתה כלהיט היסטרי. יש לה חוגה ששולטת על עוצמת השאיבה וחוגה נוספת ששולטת על המהירות, והאפשרות לשחק עם שני הפרמטרים האלה מאפשרת שאיבה מהירה, אפקטיבית ולא מכאיבה. אחרי יומיים של שימוש צפוף ביותר למדתי להחזיק את שני הבקבוקים שלה ביד אחת, והקונספט של שאיבה תוך כדי נהיגה (המשאבה מגיעה עם מתאם לאוטו), כבר לא נשמע לי כמו מדע בדיוני.
ראויה לציון הקלות שבה אפשר להתנייד עם המשאבה ממקום למקום – היא שוקלת מעט מאוד, מצוידת בסוללות כך שלא חייבים לחפש חיבור לחשמל, והאפשרות לחסוך זמן באמצעות שאיבה משני הצדדים בו זמנית היא קריטית כשהשאיבה מתבצעת במקומות מעופשים כמו חדר שירותים או חניון תת קרקעי. עם המשאבה הזאת, האופציה להמשיך ולהניק גם אחרי החזרה לעבודה הופכת לריאלית יותר, וכך גם הרעיון של להשאיר את התינוקת בבית, לקחת את המשאבה ולנסוע ללילה זוגי של שינה עמוקה (סבא וסבתא, לתשומת לבכם).
כעבור שבוע, בזהירות רבה אגיד שהניסוי הצליח, ותפוקת החלב שלי נמצאת בהתאוששות. מאי נרגעה לאט עתה, ואני חזרתי לצאת בלעדיה ולהשאיר אותה לבד (סליחה, עם אבא שלה), עם חלב שאוב במקפיא, ועם הידיעה שבשובי מצפה לי דייט לוהט עם משאבה יעילה במיוחד. וכן, עכשיו מדי פעם אני אפילו מתגעגעת.
*הכתבה נכתבה בשיתוף משאבות אמדה. לרכישת המשאבה ולפרטים נוספים לחצו כאן.
