כן, זה נכון. פוסטים של אימהות טריות, ולא רק, המדברים על האימהות שהן, החברה הלוחצת, האמת מאחורי התמונות היפות – כבר הפכו לדבר שבשגרה, ולפעמים למשהו מעייף אפילו. ובכל זאת, עדיין חייבים לדבר על זה, להציף את זה, אפילו לטחון את הנושא. כי כדי לעורר מודעות ואפילו שינוי פשוט אסור להפסיק. אז הנה עוד פוסט אחד כזה, הפעם של הבלוגרית האוסטרלית
Constance Hall, שידועה בפוסטים ויראליים:
"מה קורה כאשר אנחנו מפעילים יותר מדי לחץ על אימהות?
אחרי שילדתי את הילד הראשון שאלתי את אבא שלי איך לעזאזל סבתא שלי עשתה את זה עם 11 ילדים?
אבא שלי ענה שלא היה לה חצי מהלחץ שלי יש.
היא לא היתה צריכה ללכת לבנק, לקניות בסופר כל יום, היא לא היתה אמורה להיראות מיליון דולר ישר לאחר הלידה והיא מעולם לא ניסתה שעד גיל 3 שבועות התינוק כבר יתרגל והבית יהיה נקי וכו'.
היא סתם הסתובבה עם הילדים שלה ונהנתה מהם.
אז איך אנחנו עושות את זה, עם כל הלחץ הזה?
ובכן הרבה מאיתנו לא באמת נהנים עם הילדים שלנו, אנחנו נוכחים באופן חלקי עקב הלחץ המתמיד הזה שהכל יהיה מושלם.
כדי ללכת למכון כושר, לענות למיילים, לשלם חשבונות, לבשל קייל אורגני, לטחון אותו, להכין ממנו קציצות כדי שאף אחד לא ידע שזה קייל, ללכת לרופאים …. לרחוץ את האוטו …. לצבוע את השיערות האפורות על הראש! להכין ארוחות צהריים אם תזמיני ישפטו אותך!
בינתיים אנחנו מאבדים את הזמן שלנו עם הילדים, מקשיבים להם בחצי אוזן, טרודים…
אתמול בסמינר עשינו ניסוי, סיפרנו סיפור, כשבאמצע הסיפור התבקשו חצי מאיתנו להפסיק להקשיב. הם התבוננו מסביב, פיהקו, התעסקו בדברים אחרים, השיבו למיילים תוך כדי והכל בזמן שאנחנו סיפרנו להם משהו שחשבנו שמעניין.
ונחשו מה זה גרם לי להרגיש? משעממת, נבוכה על שלא יכלתי לעניין מישהו, לא ראויה וחסרת משמעות.
זה מה שהחיים העסוקים שלנו גורמים לילדים שלי להרגיש?
היום התעוררתי עם רצון עז לקחת נשימה עמוקה ולהרפות הכל, לא באמת איכפת לי מהתריסים החדשים שהזמנתי או לדאוג שהבית שלי יהיה מסודר רק כדי שהחברים שלי לא יחשבו שאיבדתי את זה.
אבל באמת איכפת לי מהזמן שלי עם הילדים שלי ואיך הם מרגישים עם עצמם. ואני לא מתכוונת לתת ללחצים חיצוניים ואידיאליים של 'סופר אמא' לקחת את זה ממני".
