ארוך ככל שהיה, חודש אוגוסט הסתיים, והגיע האחד בספטמבר. כל הבית בהתרגשות לקראת כניסת הקטנטן/קטנטנה למעון, או לגן החדש ואי אפשר להגיד שלא הכנתם את הקרקע – קראתם את כל הספרים, ואת כל המאמרים באתרים הנכונים, ואתם מוכנים ומזומנים.
וביום הראשון, למרות החשש, והקשר העמוק שהיה לילדכם עם הגננת בגן הקודם, הוא דווקא מרוצה ושמח, נהנה מהגננות, הילדים, והצעצועים החדשים. ואתם? אתם יושבים בצד, מופתעים וחשים הקלה מהקליטה המהירה, מצלמים שלל תמונות, שולחים לכל המשפחה ויוצאים מחויכים ושמחים מהגן.
ביום השני, אתם נושמים עמוק. איכשהו, אתם מצליחים לחכות עם הדמעות עד לאוטו ונפרדים לשלום וגם אם הילד קצת בכה – בסך הכל הפרידה מוכתרת כהצלחה. אפשר לנשום לרווחה, ולספר לכל העולם שהילד אמיץ ומושלם ואמא\אבא לא פחות.
ופתאום ביום השלישי או הרביעי או אפילו השישי מגיעים לבוקר שנראה אחרת. לגמרי אחרת. הילד בוכה, לא רוצה ללכת לגן, טוען שהוא לא אוהב את הגננת החדשה. אז מתחילים הניתוחים והתהיות מה עשיתם לא בסדר, ואולי בכלל הגן שבחרתם איננו הבחירה הנכונה?
פרידה בדיליי
כמו למבוגרים, גם לילדים לוקח זמן לעבד תחושות. אז בהתחלה הם יכולים להתרגש מהמקום, המשחקים והאנשים החדשים, אבל אחרי זמן מה הם מבינים שעם כל הכבוד לגירויים החדשים – בכל זאת, הגן החדש הוא נטול אמא-אבא/גננת 'ישנה', וזאת לא היתה הכוונה או ההבנה.
אז מה עושים כשהילד לא רוצה ללכת לגן וטוען שהוא לא אוהב את הגן או את הגננת החדשים?
ראשית כל – לא להתרגש.
הרי חשבתם והתכוננתם לתגובה כזאת, רק שציפיתם שתתרחש ביום הראשון. ככל שאתם תהיו רגועים וסובלנים (הבוס החזיק מעמד משך כל החופש, הוא יתמודד עם עוד יומיים – שלושה) כך גם הילדים יבינו שהשינוי הוא חיובי להם.
להתחיל את הבוקר בטוב
עוד לפני שאתם מגיעים לגן השתדלו "לבלות" קצת עם הילד. בהתאם לגיל – אם זה לשבת על השטיח ולשחק במה שאוהב ומרגיע אותו, ילדים גדולים יותר לשבת איתם ולאכול איתם ארוחת בוקר. בזמן הזה אפשר גם לשתות קפה/תה/שוקו כל מה שעושה גם לכם רגוע וטוב (גם אתם חשובים פה). דברו איתם (גם אם הם לא מבינים עדיין את המילים, טון הדיבור והחיוך משמשים גורמים מרגיעים) והסבירו שעוד מעט תגיעו לגן, ויהיו מלא משחקים, ואנשים, והגננת. לגילאים הגדולים יותר אפשר גם לתכנן זמן איכות הורי לשעות שאחרי הגן.
הגענו לגן – מה עכשיו?
כשמגיעים לגן – לחבק, לנשק, להזכיר את כל מה שדיברתם קודם. גם אם הילד מסרב (בבכי או דיבור), זה בסדר. מותר להם להתלונן ולהגיד שקשה להם, וחשוב לתת גם מקום לקושי שלהם. וכן, התגובה שלהם עשויה להתבטא בצורת בכי צורם אוזניים, תגובת שנאה כלפי הגננת, או זריקת חפצים אבל חשוב לזכור – הם רק אומרים שקשה להם, והם קצת פוחדים. זה הכל. זה פשוט גיל שבו הם עדיין לא תמיד מצליחים להביע את הקשי במילים. תרגיעו אותם, תגידו שזה בסדר לפחד, תנו להם פתרונות מה לעשות ברגעים קשים (לפנות לגננת, לקחת לשחק עם צעצוע שאוהבים או להחזיק שמיכי/מוצצי או כל דבר אחר הבאתם מהבית).
ומה לא?
לא להחזיר אליכם את הפתרונות כי פשר ההסתגלות היא יצירת פתרונות חלופיים לפנייה לאמא, ולא לתת את האופציה של לוותר על הגן.
פרידה אסרטיבית
ברגע שהחלטתם להיפרד – נפרדים. בפעם אחת. השתהות, התמהמהות, או כשהורה נפרד לאורך זמן, מבלבלים את הילדים. לילדים בוגרים יותר בעלי שפה – זו הזמנה לפתיחת מו"מ. ואם החלטתם להכניס למסגרת אין באמת מקום למשא ומתן, נכון? כי יש דברים מוחלטים, כמו האיסור לקפוץ לכביש סואן.
היו ברורים והחלטיים, ועקביים. הם בגן כמו שאתם בעבודה. יש דברים נחמדים ופחות נחמדים. כוונו אותם למה כן כייף להם בגן החדש, או שהיה בגן הישן ויש גם בחדש שאהבו. לגילאים הקטנטנים, החליפו את השיחה במעשים – קחו אותם לצעצועים שאוהבים ואולי אפילו דומים למה שיש בבית, תקרבו אותם לילדים אחרים, שבו והתיידדו עם הגננת והמטפלות. הילדים שלכם לומדים הכי הרבה מדוגמה אישית שלכם.
והקשה מכל – לשחרר ולסמוך על מישהו אחר
אחרי שעשיתם את כל מה שיכולתם, לא נותר לכם אלא לסמוך על הגננת, ואם זה קשה לכם – פשוט תסמכו על הילדים שלכם. האמינו בהם שיש להם את הכוחות למצוא את עצמם בגן החדש וליהנות ממנו, להסתגל אליו בהדרגה, ואפילו לחזור ולספר לכם בהתלהבות שהיום נתנו להם ללטף נחש ותוכי.
לוו אותם בתהליך של הסתגלות לשינוי, ובניית ביטחון, והטמיעו בהם את הידיעה שאתם תמיד נמצאים בסביבה, גם כשהם לא רואים. זכרו – הקושי שלכם מקרין על ילדיכם: ככל שאתם תפגינו ביטחון ביכולותיהם, ובתהליך ההסתגלות לגן, תחושת הביטחון תחלחל אליהם ותקל על התהליך עבורם.
אחרי הכל, כהורים, התפקיד שלנו הוא לא לסוכך על ילדינו מפני קשיים או שינויים, אלא ללמד אותם כיצד להתמודד עם אלה. זה אחד התפקידים המרכזיים שלנו בחיי ילדינו, ואם רוצים להצליח בו כדאי להתחיל מגיל צעיר.
שיהיה בהצלחה ושנה פוריה ומוצלחת לכולנו!
נעמה רבינוביץ עם שלם, מטפלת משפחתית, מומחית בהתמודדות עם הפרעות קשב וייעוץ חינוכי. ליצירת קשר לחצו כאן.
