הרשת שוב מוצפת בדיונים על יתרונות ההנקה וחסרונות תמ"ל. ייתכן שהטריגר היה גילוי סוכר באחד מתחליפי המזון לתינוקות, או אולי דווקא הבחירה של בר רפאלי שלא להניק, ולהגיד את זה בקול רם, ולציטוט.
ושוב נשמעו קולות שקובלים על כך שהנקה לא זוכה למספיק עידוד מהמוסדות הרפואיים, שוב דובר על ויתור מוקדם מדי על הנקה, וכרגיל במקרים הללו, אנשים מרגישים נוח מאוד לבקר כל מי שלא נהג כפי שהם חושבים לנכון. שזו, כמובן, הדרך הנכונה היחידה.
הנחות המוצא מתייחסות לבריאות פיזית, בריאות נפשית וחיבור האם לתינוק, ומהצד השני התייחסות תמידית להתקדמות הטכנולוגית שמשפרת את איכות חיינו ומנסה לחקות מציאות בצורה המיטבית.
מינקת – זוכרים?
אני רוצה להתחיל מההיסטוריה, כי חשוב לזכור מאין באנו, וההסתכלות הרחבה מספקת פרופורציה ופרספקטיבה חשובות לזמן שבו אנחנו נמצאים.
אז עוד מימי קדם – לא כל יולדת הצליחה להניק. ובתרבויות שונות היו נשים שתפקידן הבלעדי היה להניק ולגדל ילדים של אחרים. אם זה טוב או רע, אם זה עוזר בחיבור האימהי או לא – אף אחד לא בדק. זה פשוט היה שם כחלק מהתרבות. אבל רובן המוחלט של האימהות ניסו אז – ומנסות גם היום, לתת את הפתרון התזונתי הטוב ביותר שהיה זמין, וככל שהמכשירים והטכנולוגיה השתכללה כך בני האדם הצליחו לשפר ולייעל את בריאותם, מהאנטיביוטיקה ועד התמ"ל.
חום אנושי ומטפל קבוע
ועכשיו נקפוץ לתחילת המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה בתי היתומים היו מלאים וגדושים, ומקרי המוות היו רבים וקשים מנשוא, ניסתה הקהילה האקדמית לבדוק את הסיבה למוות תכוף של ילדים יתומים. ובדקו תזונה, ובדקו תנאים פיזיים וניסו להבין מה קורה. התוצאות היו מפיעות: לא תזונה או תנאי מחיה פיזיים אחרים קבעו מי יחיה ומי יחלה אלא דווקא התנאים הרגשיים. הסתבר שבבית היתומים בהם היה מטפל עיקבי לכל ילד ולא תחלופה רבה בין מטפלות, שאותו מטפל נהג לדבר ולחבק את אותו תינוק – התינוק היה בריא יותר ומערכת החיסון היתה חזקה יותר.
לא מצליח בזוגיות? זה בטח כי לא הניקו אותך כילד
ואחרי כל זה – אני רוצה לבחון את הנושא מזווית קצת אחרת. מגיעים אלי לקליניקה סיפורים שונים ומגוונים. הילדים הקטנים שינקו או ניזונו מבקבוק גדלו ונהיו לאנשים בוגרים נתקלים בקשיים. חלק תקועים בעבודה לא רצויה, קושי במציאת זוגיות או זוגיות קיימת או אפילו חרדה כלשהי שחוסמת אותם מלצמוח בחיים. חלקם הגדול מבינים שיש קשר ישיר לאיזה בית גדלו וטעויות כאלה ואחרות שאמא (ואבא) עשו. וזה בסדר כי ההורים עשו הכי טוב שיכלו, הם פשוט בני אדם ובני אדם טועים לפעמים.
איש ממטופלי מעולם לא התייחס לאופן הזנתו כתינוק, וגם אם הייתי שואלת סביר שרובם לא היו זוכרים לומר לי כיצד ניזונו בשנת חייהם הראשונה. תמונות רבות אחרות כמו כמה האם היתה פנויה אליהם, כמה הקשיבה, כמה חיבקה וכמה היתה מאושרת בעצמה, חיות ובועטות בזכרונם.
מה הקשר לדיכאון?
אנשים רבים מתקשים להבין את הקשר בין אי הצלחה בהנקה לדיכאון. וההסבר לכך פשוט למדי – זו לא רק ההנקה. לידה היא טראומה. ותינוק חדש משמעו איבוד הרבה שעות שינה. וההורמונים גועשים ומשתוללים, וכל אלה גורמים לכל קושי וכישלון, איתו היינו מתמודדות בגבורה במצב רגיל, להפוך לקשה מנשוא, וכל ה"בלאגן" בגוף (שילוב של טראומה, עייפות ותזונה לא מסודרת) יוצר תנאים כימיים מאוד נוחים להתפתחות דיכאון.
אז הנקה לא מוצלחת ומייאשת, מחלה של הילד, בכי מוגבר או החלקה לשניה במקלחת הראשונה – כל אלה סימני אזהרה לסובבים שהאמא צריכה חיבוק, ומנוחה. ואולי גם טיפול תרופתי כזה או אחר.
אין ויכוח על יתרונות ההנקה
וכמו בכוכבית הקטנה בפרסומות התמ"ל למיניהן, מוסיפה גם אני שמעבר לכל ספק חלב אם הוא המומלץ ביותר לתינוק! ואם החלטת להניק וחשוב לך להניק וזה יעשה אותך מאושרת – מצוין! נסי, ונסי שוב, ואל תוותרי ותני את כל מה שיש בך, עם יועצת הנקה נוספת, בשיטה אחרת, ותתעלמי מרחשי הסביבה השופטת לכאן ולכאן ותתמקד בך ובתינוקת/ת החדש/ה.
אבל כמו כל דבר בחיים – תהיי קשובה לעצמך. לאנרגיות שבך, לגוף שלך, ולגוף הקטן שאוחז בך. ותדעי לעצור בזמן. כי שום דבר לא שווה את זה שתקרסי החוצה או פנימה. הקטן או הקטנה שאוחזים בך צריכים אותך שתחבקי חזק חזק. אז היעזרי באמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותך. זה בסדר. זה לא כישלון ולא תבוסה, פשוט התארגנות מחודשת.
וגם אם פיזיולוגית לא מתאפשר (כי במקרה זה זוג גברים) או עוד בהריון היה ברור לך שלא תהיה הנקה כי את צריכה לקחת תרופות (רק בריאות), כי שינויי הגוף בעקבות ההריון וההנקה גורמים לך לרגשות חרדה או דיכאון ומשפיעים על אושרך, זה גם בסדר. כי החלטת להעניק לתינוק את מה שהוא הכי צריך – חום, אהבה ומודל לאדם מאושר שלא מוותר על מי שהוא גם אם נוסף לו חלק גדול לאישיות שנקרא "הורה". את עדיין אמא נפלאה, מחוברת ואוהבת.
את פשוט בחרת שלא להניק. מכל סיבה שלא תהיה. וזה בסדר. כי מותר לך. גם את חלק מהמשוואה, והנוכחות שלך בחיי התינוק היא קריטית וחשובה, ולדעת "לחשב מסלול מחדש", גם אם במקור חלמת להניק – היא חלק מהגמישות המתחייבת מהמציאות, וחלק מאוד גדול מלהיות אמא.
