בתפקיד החתן והכלה, המצפים וההורים הטריים: איילת בת 32, אופיר בן 38.
"התחתנו ב 21.6.2011. נפגשנו שוב לצילומי הריון בערך שנה אחרי, בהריון עם גילי. היה לנו ברור שאם נעשה צילומי הריון זה יהיה רק עם מזל. הכי חשובה לנו האותנטיות, זיכרון אמיתי מהבית ומאותה תקופה. עם מזל היינו בבית והרגשנו בבית. אין מזכרת יותר יפה מהאלבום המקסים והמרגש שקיבלנו בסוף הפרויקט. כשגילי תגדל, נעניק לה אותו, זו מתנה יקרה מפז. גילי היום בת ארבע".
בשלבי ההקמה של בידיים מלאות חיפשתי הריונית שאוכל ללוות את ההריון ושנת ההורות הראשונה שלה, שלהם, כמשפחה. הגעתי לאיילת שראיתי כמה חודשים קודם במעמד מסירת סרט ואלבומי החתונה שצילמנו להם. שתינו מאוד התרגשנו לגלות שנעבוד יחד ועוד בנסיבות שכאלו. לקח לי זמן להבין שהם כבר לא במרכז תל אביב אלא בחבל שלום, על הגבול עם הרשות. מה שנקרא, ״בעזה״. אני חושבת שנסעתי אליהם בערך 7 פעמים למפגשי צילום בשני ההריונות ובשנה הראשונה והמופלאה של גילי. לפעמים גם נפגשנו בתל אביב. הדרך אליהם שקטה, ארוכה. אפשר להתכונן לצילומים בקצב איטי, ולשקוע למחשבות בסיומם כל הדרך חזרה למערב.
גילי היא התינוקת הרשמית הראשונה של בידיים מלאות. אני מאוד מאוד מחכה לפגוש אותה בכל פעם מחדש, לראות מה ממה שזיהיתי אצלה בהתחלה מתקיים בילדה המתהווה, ברור שהיא מפתיעה אותי, בכל פעם מחדש. בצילומי ההריון השני של איילת הבנתי שהתינוקת הקטנה, הילדה המופלאה, מתעצבת לאישיות מלאת הומור, שיודעת היטב מה היא רוצה ועדיף עכשיו, ואיכשהו נוצרה אצלי התחושה שממש חשוב לה שנצליח בצילומים.
יש לי ילדות משלי, ההתרגשות מהתפתחות של ילדים, התבוננות בצמיחה שלהם, היא מנת חלקי, תודה לאל. אך משהו בליווי של גילי מציע לי חוויה אחרת. האחריות על התיעוד, יחד עם הסקרנות לקראת כל מפגש, הציפיה, מה אראה הפעם בילדה הזו שאני מכירה ולא מכירה מגיל לידה כמעט, מבטן אמה. כתבתי בעבר על הזכות הגדולה שיש לי בתפקיד שלי כצלמת משפחות. אני חושבת שהמפגשים עם גילי, או עם כל תינוק אחר שאני מלווה לאורך זמן, ממחישים, דווקא בתקופה של עודף דימויים ואינפלציה של צילומים לכל ילד, את החשיבות שיש בציפיה, בהמתנה, בהענקת זמן איכות למשפחה מול צלם מקצועי שמבודד רגעים מתוך מבול הרגעים המרגשים והחשובים בחיים.
העולם נמצא על סף שינוי מהותי, בסדר גודל של מהפכות גדולות שהאנושות ידעה, אני לא חושבת שיש טעם לנסות לעצור את מה שמימלא קורה ויקרה אבל כל זמן שאפשר, אני מאוד ממליצה לחשוף את ילדינו לאפשרות של הדפסת תמונות, צילום איטי יותר, אלבומים מודפסים, עמידה כמשפחה מול צלם מקצועי, תוך מספר שנים חלק גדול מכל מה שכתבתי כאן כבר לא יתקיים, כך זה נראה כרגע, ואנו, ילידי המאה הקודמת יכולים, במאמץ קטן, להעביר קצת מהמסורות של הצילום שגדלנו עליהם. מבלי להכביד יותר מדי – במעשים קטנים, הדפסת תמונות, שמירה על אלבומי משפחה, מעמד של צילום משפחתי אחת לכמה זמן. אנחנו לא יודעים מה אורך החיים של הפייסבוק והאינסטגרם עדיין, אנחנו ללא ספק יודעים שתמונות שצולמו בשנות ה 70 עדיין קיימות. מה נרצה להעביר הלאה לדור הבא? המצאת הצילום איפשרה להעביר את עצמינו הלאה לדורות הבאים, בדימויים, מה נעביר אנחנו?
ואז הגיע הריון מס' 2
אחרי הלידה של בתי השניה הקמתי בראשי את מועדון ה ״נ+2״. מועדון דמיוני. עם כרטיס כניסה יוקרתי במיוחד, תנאי הכניסה הבסיסי הוא – ילד ראשון ולידה מוצלחת של ילד שני. נשמע פשוט נכון? אז אחרי שצילמתי את החתונה, ההריון ראשון, השנה ראשונה של הבת הראשונה, את ההריון שני, הגיע הרגע הגדול שלי לפגוש את נועם המתוקה, מקסימה, רגועה, נפלאה, מלאת האהבה.
בוקר יום שישי במושב הדרומי עם גילי האחות הגדולה, איילת ואופיר המוכרים ותינוקת נהדרת אחת שהעניקה לאבא כמה רגעים של שלווה קוסמית ולי הזדמנות לתעד ולהנציח את הרגעים האלו שיהפכו להיות חלק מאלבום השנה הראשונה שלה, של נועם.
אני חושבת שהרבה אמהות מוטרדות, לקראת הלידה שניה מעוצמת האהבה שיחלקו בין שני ילדים אני זוכרת את עצמי מוטרדת מהשאלה הזו, ״איך אפשר לאהוב עוד מישהו כמו שאוהבים את הילד הבכור?״ ובהשאלה, כשחוזרים לתעד תינוק שני במשפחה, איך מצליחים ״להמציא״ את התיעוד מחדש?
פשוט עומדים, מתבוננים, מרימים מצלמה. החיים כבר שם, עכשיו עלי להפוך אותם למזכרת נפלאה.
