אמש פורסמה בערוץ 2 כתבה (הכתבה המצולמת המלאה מופיעה פה בסוף הטקסט) על התנאים שמקבלים הורים שבדים, החל מחופשת הלידה הארוכה ועד התחשבות יום יומית במקום העבודה, גם כשהילדים גדלים וגם במהלך קריירה משגשגת. הכתבה שכותרתה היתה, "ה'סוד' להורות מושלמת גרסת שבדיה", לא חידשה לרובנו דבר, הציגה את מה שרבות וטובות לפניה עשו לא מעט פעמים, ובכל זאת הצליחה לעורר את הצופים בה, כפי שככל הנראה נושא זה יעשה לעד.
נתחיל בקצת נתונים ומספרים מתוך הכתבה: 480!!! ימים של חופשת לידה כשגם האבות מחויבים להשתתף בחלק מהתקופה (אגב, בשבדיה לא קוראים לזה חופשת לידה אלא תקופה הורות. שימו לב לסמנטיקה החשובה פה). כ-90% מהאבות מנצלים את ימי החופשה הזו. 80% מהמשכורת שמשולמת בזמן החופשה מגיעה מהמדינה, כשמקום העבודה משלם בין 10% ל-20%. ממוצע הילודה במדינה עומד על 1.9 ילדים למשפחה (שזה לא מעט יחסית לשכנותיה בשאר אירופה). 120 ימי מחלה בשנה עבור כל ילד במשפחה! לפחות 25 ימי חופשה שנתית לכל עובד באופן כללי.
הכתבה מציגה כיצד נראים חיי משפחה עם חופשת לידה ארוכה, כיצד נראים חיי משפחה כשהאבא בחופשת לידה ואיך שוק העבודה בשבדיה מקבל את המצב הזה. כך למשל, הלנה בג'לקימו, מנהלת מחלקה משפטית בחברת נדל"ן נחשבת בסטוקהולם מספרת כי חופשת הלידה הארוכה שלקחה, היעדרויות בגלל ימי מחלה של הילד ושעות עבודה קצרות יחסית לא מנעו ממנה להתקדם ולהגיע לעמדה ניהולית. המשרד בו עובדת בג'לקימו ריק כמעט אחרי השעה 16:00, ולמעסיק שלה אין שום בעיה עם זה. לדבריו, לכל דבר יש פתרון ומשפחה היא חלק מהחיים.
כמובן שאי אפשר לדבר על חופשת לידה וזכויות סוציאליות מבלי לדבר על פערי שכר בין נשים לגברים, ובזמן שבישראל אישה מרוויחה בממוצע שני שליש משכרו של גבר, בשוודיה מדובר ב-87 אחוזים משכרו. ואם בהשוואות עסקינן, בשנת 2017 בישראל רק 700 גברים עובדים יצאו לחופשת לידה, לעומת 130 אלף נשים עובדות, כך לפחות על פי נתוני הביטוח הלאומי. אמנם מדובר בעלייה של כ-30 אחוזים לעומת שנת 2016, אך עדיין מדובר בנתון נמוך למדי.
סביר להניח שחלק יטענו שלגברים לא כלכלי לקחת חופשת לידה בארץ, מאחר ושכרם גבוה יותר והם עלולים עקב כך לאבד את מקום עבודתם. אבל פה בדיוק טמון ההבדל. בשבדיה לאבד את העבודה בגלל חופשת לידה ארוכה זו בכלל לא אופציה. לא לגברים ולא לנשים.
נשים רבות מוצאות היום פתרונות אחרים לאחר שהן הופכות לאימהות, בין אם הן הופכות לעצמאיות או בין אם הן מחפשות "משרת אם", מושג שככל ש"נפתח" אותו יותר, כך נתקע במעגל קסמים שאין דרך לצאת ממנו. וגם פה בדיוק טמון ההבדל. אם בארץ הורים טריים מחפשים פתרון יצירתי לרוב לאם, בשבדיה החברה מתייחסת להורות כמקשה אחת, בלי קשר לאימהות או אבות, אלא כאל חיה אחת שמביאה ילדים לעולם ורוצה גם לגדל אותם.
אבל מאחורי כל "התירוצים" הכלכליים וכל הנתונים שהצגנו כאן, ישנן גם מציאות ותפיסות חברתיות שנצטרך קודם כל לשנות כדי להגיע לרפורמות משמעותיות. זה מתחיל בתפיסה חברתית, שלצערינו שייכת גם לנשים וגם לגברים, לפיה אבא שומר/עוזר על הילדים, ביקורת נוקשה שמקבלות אימהות קרייריסטיות דווקא מנשים, ייצוגים טלוויזיונים של אבות שבמקרה "נמצאים" שם בסדרות כמו "רמזור", הערות ועקיצות על כל בחירה הורית שנעשית ונשים שכמעט תמיד מחפשות "סידור" יצירתי כדי לצלוח את כל הסיפור הזה, כשהגבר נדרש לכמה שפחות. לפחות על פי רוב.
חברה אמרה לי פעם שאיזה כיף היה לה לו היתה לסבית, כך ילדיה היו זוכים בשתי אימהות והכל היה קל יותר. אבל אז היא חזרה בה וצחקה שבעצם שתי אימהות בטח הרבה יותר עניות. כי בכל זאת נשים. ושכר של נשים. לקח לי הרבה זמן להבין מה הבעיה בבדיחה הלא מצחיקה שהיא סיפרה. הרי מדובר בטענה שמקורה כי מאישה היה לה קל יותר לדרוש וגם לקבל את מה שמגבר היא לא יכולה.
אז נכון, לא הכל רע, ואני מכירה לא מעט אבות מופלאים שהקריבו לא מעט מהקריירה שלהם למען המשפחה. אבל הדרך לשיוויון פה עדיין רחוקה, ואת הבום המגדרי הזה נשים רבות מקבלות כשהן הופכות לאימהות. פתאום השיוויון הנעים שהיה פה נעלם.
הלוואי ויום אחד נחיה כמו בשבדיה, ואגב לא רק בגלל חופשת הלידה, יש לנו עוד הרבה תחומים בחיים לתקן פה, אבל חשוב לא פחות לתקן את מה שכן בידינו. או לפחות בתפיסתינו. ההבדל העיקרי בין הורים בארץ להורים בשבדיה לאו דווקא טמון בזכויות סוציאליות, ומקורו לאו דווקא מגיע ממשרד הרווחה.
