הלידה שלי, הייתה הלידה הטבעית עם הכי הרבה התערבויות רפואיות שאפשר לדמיין. הייתה לי לידה מאתגרת, שהסתיימה בטוב. אני מאמינה שהלידה שלי יכלה להראות ולהסתיים אחרת, אם הייתי פחות מוכנה, פחות יודעת, פחות מתעקשת. במהלך ההיריון שלי נחשפתי לסיפורי לידה ברשת, שהכינו ולימדו אותי דברים שלא הייתי מגלה באופן אחר. זאת הסיבה שאני בוחרת לשתף את הסיפור שלי, בתקווה שהוא יעזור למישהי לממש את הלידה שהיא מצפה לה, או לכל הפחות לדעת לקראת מה היא הולכת.

איפשהו, עוד בתחילת הדרך, נזכרתי בראיון עם ג׳נט בלאסקאס, מחברת הספר ״לידה פעילה״, שקראתי מספר שנים קודם לכן בעת ביקורה בישראל. כבר אז מצאתי את עצמי מתחברת לגישה הטבעית, שדוגלת בכך שגוף האישה יודע ללדת, ובסך הכל צריך לעזור לו ולכוון אותו (זה ממש על אצבע אחת, למי מכן שבעניין, אני ממש ממליצה לקרא את הספר).

אז אמרתי, יאללה, ננסה לידה פעילה ובלי אפידורל. אנשים שמכירים אותי היטב (כמו בן זוגי וחברות קרובות) הרימו גבה. אני הרי ידועה בתור אחת שצועקת מכל מכה קטנה כאילו במינימום מדובר בשבר. אז הסברתי שלידה זה אחרת, זה כאב ששווה את זה, שזה יקדם את הלידה יותר מהר, שאני אתאושש מהר יותר אחרי (כן, בטח) ועוד שלל סיבות נפלאות שמצדיקות את הבחירה המפתיעה. כמובן שמאד קל לומר את כל זה כשמעולם לא חווית אפילו ציר אחד מימיך.

כהכנה ללידה נרשמתי לחוגי יוגה ופילאטיס, רק שזה היה מאוחר מידי ומעט מידי. מי שזה מעניין אותה, אני בהחלט ממליצה להקדים ולהירשם, לידה פעילה אכן מצריכה, המון פעילות.

בנוגע לדולה, הדעות שלי ושל בן זוגי היו חלוקות, ומאחר והוא לא הסכים לנוכחות של גורם זר שהוא לא חלק מהצוות הרפואי בחדר לידה, ויתרתי. במקום זאת, הגענו למרכז הלידה הטבעית (בדיעבד שנייה לפני שנסגר), כך שבלידה יכולתי להיעזר במיילדת צמודה של המחלקה. למרות חוסר ההכנה המספקת, הייתי חדורת מטרה, ועם הידיעה שאני הולכת ללדת במרכז הטבעי ועם מיילדת שתלווה אותי הרגשתי גם בטוחה.

מכירות את זה שמתכננים תכניות ומרפי צוחק? אז כזה.

לקראת שבוע 36, התחלתי ממש להתעייף, כבר לא היה לי כוח לכלום ורק רציתי שהעובר המתוק יוולד, ואני אוכל לנשום וללכת. אפילו הודעתי בעבודה שאני יוצאת לחופשה החל משבוע 37. ביום בו נכנסתי לשבוע 37, הגעתי למיון יולדות עם חשד לירידת מים, אבל ללא צירים. מפה לשם הוחלט לאשפז אותי במחלקה להריון בסיכון למעקב. לקח לצוות ״רק״ 20 שעות להגיע למסקנה שאכן יש התחלה של ירידת מים, ואני נשארת עד ללידה. הנוהל במקרים כאלה הוא שאם לא מתפתחת לידה תוך 24 שעות, נותנים זירוז. ממש לא לזה פיללתי וייחלתי. מכיוון שלא הייתי אלטרנטיבה מוכנה לזירוז טבעי מהיר בבית החולים (מדקרת סינית וכו׳), עשיתי את מה שהרגיש לי הכי אינטואיטיבי. התכנסתי לתוך עצמי, נשמתי, שמעתי מוזיקה מרגיעה וזזתי כמה שיותר.

ב-8 בבוקר בשבוע 37.2, הייתי בפתיחה של 2 ס״מ, עם צירים קטנים ולא סדירים, שבכלל לא הרגשתי אותם. מה שכן הרגשתי, היה סיפוק קטן, כי ערב קודם, הייתי בלי פתיחה בכלל. ככה נשלחתי לחדר לידה לקבל פיטוצין לזירוז. כשהגעתי לחדר לידה מיד אמרתי למיילדת שאני רוצה טבעי, ושאלתי מה אפשר לעשות ולנסות לפני שנותנים פיטוצין, היא הציעה סטריפינג, ואחר כך פקיעת מי שפיר (כי בכלל לא היתה לי ירידת מים מלאה, רק טפטופים). למרות ששמעתי במהלך ההיריון שמדובר על פרוצדורות כואבות, לא היססתי לרגע, ואישרתי למיילדת לנסות הכל, העיקר בלי זירוז כימי. בנוסף, ביקשתי מוניטור אלחוטי מההתחלה (שזה משהו שצריך לדעת לבקש), יש בודדים כאלה בדרך כלל, ולא מציעים אותם ליולדות.

כל זמן שלא הייתי צריכה לשכב על המיטה לצורך רפואי, עמדתי, זזתי, הלכתי, העיקר היה להיות בתנועה. לצערי הפיטבול או כל התנוחות האחרות שלמדתי ביוגה, לא עזרו לי בזמן הכאבים, רק עמידה זקופה. במקביל ניסינו לברר האם אני אוכל לעבור למרכז הלידה הטבעית, הסתבר שהחדר תפוס, ובכל מקרה אם אקבל פיטוצין לא אוכל לעבור אליו, אבל כשאגיע לשלב של לידה פעילה (פתיחה של 3 + צירים סדירים) תוכל להגיע מיילדת של המרכז וללוות אותי בלידה.

אחרי 6 שעות, סטריפינג, פקיעת מי שפיר, צירים כואבים אך לא סדירים, והמון מוטיבציה, הייתי רק בפתיחה 4. הבנתי שכדי לא להגיע למצב שבו אני עלולה לאבד את שיתוף הפעולה של הצוות ואת הסיבולת שלי, כדאי להתקדם, והסכמתי לקבל פיטוצין. בכל הזמן הזה המשכתי לעמוד על הרגליים וללכת במקום. מפה לשם, הצירים התחזקו והפכו להיות כואבים ממש, ביקשתי מהמיילדת לעשות מידי פעם הפסקות עם הפיטוצין ונכנסתי למקלחת כדי להקל על הצירים. בינתיים גם הזעיקו את המיילדת של המרכז שהייתה אמורה ללוות אותי בלידה. מידי פעם נכנסו רופאים לברר מה המצב, לוודא שאני מקבלת זירוז (מה שהיה מאד מעצבן), ולשאול אם צריך אפידורל.

המיילדת המיוחלת הגיעה אחרי 8 שעות בחדר לידה, בשלב שבו הייתי קרובה להישבר, אבל איך שהיא הגיעה, היא תפעלה ותיזזה אותי ממקום למקום, מתנוחה לתנוחה, ככה שכבר לא היה לי זמן בכלל להרהר בעניין האפידורל. עם זאת, היא גם הגבירה את המינון של הפיטוצין, מה שהגביר עוד יותר את הכאבים. ופתאום באיזשהו שלב, התחלתי להרגיש שהסוף של הלידה מתקרב, וזה השלב היחיד שבו הייתי על המיטה, לא מאמינה שהכאב הולך להסתיים, ואז מגלה שהוא עוד לא הגיע לשיא.

וכך, ב-6 בערב, אחרי 10 שעות, הגיח הבן האהוב שלי לעולם, והמשימה הכי מאתגרת של החיים שלי (נכון לאותו הרגע, כי לגדל ילד, זה הרבה הרבה יותר מאתגר) הגיעה לסיומה.

אני זוכרת את הלידה כחוויה טובה, עם כל הכאב והקושי. אבל ברור לי שבשבריר של שנייה זה היה יכול להיראות אחרת, אם הייתה מצוקה עוברית, אם הייתי מקבלת את הפיטוצין כבר בהתחלה, אם לא הייתה לי מיילדת צמודה בשלבים הקריטיים של הלידה (שעתיים בלבד אגב), אם לא הייתי מוכנה נפשית. המסר שלי אל כל היולדות הוא תדעו מה אתן רוצות, מה אתן יכולות, מה אתן מסוגלות, והתאימו את זה לסיטואציה שבה אתן נמצאות. לידה היא אירוע שלא ניתן לצפות אותו מראש, אז תהיו מוכנות לכל התרחישים, אבל בסוף, תסמכו על עצמכן ועל האינסטינקטים שלכן, הגוף שלכן יודע ללדת, הוא רק צריך קצת עזרה.

טלי היא אמא ובת זוג, היא מאמינה בזכות הבחירה של נשים ללדת לפי רצונן, בין עם אפידורל, טבעי, בבית או בבי״ח.