כולנו מכירות את הרגע הזה שהתינוק שלך בוכה ומיד כולם סביבך מציידים אותך בשלל עצות:

"הוא רעב"
"תני לו לבכות, ככה הוא יגדל"
"את מפנקת אותו"
"את מרגילה אותו לידיים"

ועוד עצות רבות ומגוונות אשר נורות אלינו כחצים חדים אשר פוגעים במקומות הכי פגיעים שלנו כהורים. הקולות הללו הן לא סתם הערות, ומעטות האימהות שבאמת לא מתייחסות אליהן. נרצה או לא, זה נוגע בנו וכאשר אנחנו אחרי לילה ללא שינה, או כבר יומיים בלי ארוחה נורמלית "העצות" הללו מתחילות לחלחל ורבות מהן אף מסוגלות לגרום לנזק רב, כמו השבתת הנקה, ערעור יחסי האמון והביטחון בין ההורים לתינוק ועוד. ברגעי הקושי אנחנו נהרהר עם עצמנו "אולי באמת אם אניח אותו במיטה ואתן לו לבכות קצת אחרי יומיים הוא יתרגל וכולנו נרוויח ונישן טוב"? "אולי אם אוסיף לו מנה גדושה של קורנפלור הוא לא יקום כל שעה וחצי לינוק, וכך באמת לא יהיה רעב, אולי החלב שלי באמת לא מספיק לו"? המחשבות הללו רצות הרבה אחרי שהדודה, השכנה, הסבתא או מי שזו לא הייתה, כבר מזמן הלכה.

אז בואו ננסה להבין יחד, אחת ולתמיד אם התינוק באמת מפונק ועושה עלי מניפולציות או שהוא באמת זקוק למשהו ולכן הוא בוכה מסיבה מוצדקת. לצורך זה נצטרך לבחון מחוזות שונים כגון חיות, היסטוריה ואבולוציה על מנת להבין את התפתחות הבכי וסיבותיו.

ביקור קצר בסוואנה מראה לנו כי הגורים והצאצאים של החיות השתמשו ומשתמשים בבכי שלהם בכדי לסמן לאימם על מצוקה הישרדותית או צורך פיזיולוגי של רעב או כאב. הבכי היווה כלי תקשורת בסיסי בין האם לצאצא שלה. עוד הבחנו כי התינוק האנושי שלנו הוא היונק שנולד הכי פחות מפותח בטבע, בניגוד למשל לג'ירפה, שישר נעמדת על רגליה, אחרת לא תשרוד, ובכך היא פחות תלויה באימה ומשך התלות יהיה קצר הרבה יותר.

תינוק לא יכול ללכת או לנוע ללא אמו בחודשים הראשונים לחייו. לוקח לפעמים שנה ויותר עד שהוא מסוגל ללכת בכוחות עצמו. כשנה שלמה התינוק תלוי לגמרי באמו, היא מאכילה אותו, היא מרימה אותו ממקום למקום, היא מקלחת אותו, היא מלבישה אותו, היא מנקה את צרכיו, היא מנחמת אותו כשכואב או מפחיד. אז למה כשזה קשור לשינה אנחנו מצפים שהוא יהיה עצמאי ויישן או יירדם לבד? למה אנחנו מצפים שהוא יאכל רק לפי השעון ולא לפי תחושת הרעב? ולמה אנחנו מצפים שהוא יסכים וירצה להיות במשטח הפעילות באמצע חלל גדול כל כך כשהוא רואה בדרך כלל זווית מאוד מצומצמת או למעלה או למטה? לצרכים האלה הוא מספיק בשל? הוא כבר לא תלותי?
בתהליך הדרגתי והתפתחותי, בערך מגיל שנה, התינוק מתחיל להיות יותר עצמאי ופחות תלותי באמו וגם זה לוקח עוד כמה שנים טובות.

שמעתי לא פעם אימהות שסיפרו שהתינוק שלהן מפונק כי כשהוא על הידיים שלהן הוא רגוע וישן ואיך שמניחים אותו הוא מתחיל לבכות, אז ברור שלא כואב לו שום דבר או שהוא לא רעב. המסקנה המתבקשת היא שהוא מפונק. אז לא. הוא לא מפונק. הוא תינוק קטן שזקוק לביטחון של אמו (ממש כמו בסוואנה שהזכרנו), הוא צריך לשמוע את פעימות ליבה שירגיעו אותו ויתנו לו ביטחון כמו שהיה לו ברחם, הוא זקוק לחום הגוף של אמו כדי להרגיש נעים ובטוח. כאשר הנחנו אותו על המזרון הקשה והקריר בחלל הגדול הזה הוא הרגיש מיד שהתנאים שלו הורעו, הוא נמצא בסכנה, אימא כבר לא לידו, מי ידאג לו? ולכן הוא קורא לעזרה אמיתית מתוך חשש ופחד, מתוך צורך הישרדותי בסיסי.

ואם עד לנקודה הזו לא הצלחתי "לשכנע" אתכן שתינוקות לא בוכים סתם כי הם מפונקים אז הנה כמה נקודות שוודאי יעזרו:

1. בכי התינוק אינו חלק הכרחי בביטוי ההתנהגותי היום יומי, אלא אות התראה הנועד למקרים אקוטיים.

2. בכי הוא פעילות המצריכה מאמץ פיזיולוגי רב, זהו מצב ערור גופני אינטנסיבי הכרוך בעליית פעילות הלב והראות, הפעלת שרירים ובזבוז אנרגיה רב. במהלך הבכי קצב פעימות הלב עולה, הפרשת קורטיזול (הורמון המופרש במצב של סכנה, חרדה וסטרס) עולה ורמת החמצן בדם יורדת. כלומר, בכי גובה "מס" יקר מהתינוק בניגוד לרווחתו ואף עלול לגרום לו נזק גופני/רגשי במקרים אינטנסיביים.

3. תגובות דומות לאלו של התינוק מתרחשות אצל הורים ששומעים את הבכי בנוסף לכך להורים יש גם עלייה במוליכות העור שמעידה על תהליך של ערור. תהליכים אלו מפורשים ע"י חוקרים באופן שהבכי נועד לגרום להורה להיענות באופן מיידי למצוקת התינוק על מנת לסייע ולפתור את הסיבה למצוקה.

4. בדמעות של תינוק שבוכה ישנה הפרשה של קורטיזול. כאשר הוא מופרש בדמעות הוא עוזר לגוף להוריד ולאזן את רמת הקורטיזול כדי להרגיע את התינוק ולהפחית את הסטרס.

5. מחקר (Asok et al 2013; Luby et al 2013) מצא כי סטרס אצל תינוקות גורם להפרשת הורמון "הלחץ" קורטיזול אשר במקרים של סטרס לאורך זמן עשוי לגרום לבעיות התנהגותיות כבוגרים ואף משפיע על התפתחות המוח.

6. מחקר זה (Esposito et al 2013) מצא כי תינוקות נרגעים טוב יותר ( הרבה פחות בכי, קצב לב נמוך יותר ופחות תזוזת ידיים ורגליים ) על זרועות אדם שנע ממקום למקום הרבה יותר טוב מאדם שמחזיק אותם על הידיים אך במקום ( לא זז ). המחקר אושש את האינסטינקטים שלנו של הרמת התינוק על הידיים והליכה איתו הלוך ושוב.

7. מחקר תצפיתי (Philbrook et al 2014) על נהלי שינה שגרתיים של תינוקות במשפחות מצא כי אימהות שהגיבו במהירות לבכי התינוק ומצוקתו ברגע שהתעורר נמצאו עם רמות נמוכות יותר של קורטיזול ואף רמות ההורמונים הכללית אצלם במהלך היום הייתה טובה יותר.

8. מחקר נוסף (Beijers et al 2013) הראה כי שינה משותפת עם התינוק משפרת את יכולותיו להתמודד עם מצבים מלחיצים ( מצאו רמות נמוכות יותר של מדדי לחץ מתינוקות שלא ישנו בשינה משותפת עם הורים).

אז למה למרות הכל אנחנו מצפים מהתינוקות שלנו להתנהג בסיטואציות מסוימות כאנשים בוגרים? התשובה נמצאת דווקא במקומות שקשים לנו, במקומות שאנחנו מותשים ועייפים הגורמים לנו לחפש את הדרך הקלה לפתרון. כשהורים עייפים ורק רוצים לישון או לשבת שנייה בשקט הם ירצו ויצפו שהתינוק שלהם פשוט יירדם כשמניחים אותו במיטה. כשבמהלך היום התינוק אוכל כל שעתיים שלוש זה לגיטימי בעינינו, אבל כשהוא קם לאכול כך בלילה זה מקשה עלינו וגורם לנו לקום עייפים על סף החוסר יכולת לתפקד וגם פה נחפש פתרון שיוכל להקל עלינו.

אולי אם מישהו היה מכין אותנו מראש, מלמד אותנו דבר אחד או שניים על תינוקות היה לנו הרבה יותר קל להתמודד עם הקושי. להבין שזו תקופה שחולפת, להבין שאלו הצרכים שלו, שככל שניתן לו מענה כך הם יתמלאו והוא יהיה רגוע ושליו יותר (איך מלמדים ילד לאהוב? רק על-ידי אהבה) אם ננהל מלחמות התשה עם התינוקות כדי להרגיל אותם למשהו שהטבע לא התכוון אליו – כולנו נפסיד.

מטרת הכתבה היא לא לשכנע אתכם לישון בלינה משותפת, להניק עד גיל שנתיים, או להסתובב כל היום עם מנשא או תינוק על הידיים. המטרה היא להראות את מה שאמור להיות, את מה שהטבע התכוון אליו וגם טיפה לדבר מגרונם של התינוקות שלא יודעים לעשות זאת. לעצור רגע ולהגיד "היי אימא אני נורמלי שאני קם לאכול בלילה גם אם אני בן 7 חודשים", "אני לגמרי נורמלי אם אני לא רוצה להישאר במיטה לבד ולהירדם כשאני רגיל לתנועה של הרחם, למגע של מי השפיר, לקול שלך ושל פעימות הלב, בואי תעזרי לי", "אני לא סתם מפונק".

ואם אתם מרגישים שהתינוק שלכם בוכה הרבה, אתם מוזמנים באהבה להתייעץ איתי.

לירון בוגץ, מדריכת הורים, יועצת שינה איכותית תומכת הנקה ותזונה לקטנטנים. לפרטים נוספים – כאן.