זה היה בקיץ. ארזנו תכולת דירה קטנה ברמת גן בואכה תל אביב לתוך פיאט דוקאטו ונסענו דרומה. חיבקתי בטן של תחילת חודש תשיעי ובן זוגי דהר במהירות השמורה לכביש 6, כשברדיו נשמעה אזעקת צבע אדום כל כמה שירים. ההחלטה הייתה ברורה לשנינו. אחרי עשור במרכז, חוזרים הביתה. שנינו ילידי הערבה, וידענו תמיד שאת הילדים שלנו נגדל כמו שאנחנו גדלנו, בתחושת חופש, שלווה ופשטות.
הגענו בלילה חם בתחילת חודש יולי למה שיהיה מעכשיו הבית שלנו, והחום הכה בנו כמו רדיאטור דרגה 2 שגם לילות מדבר קרירים לא יכולים לו. הריונית ומזיעה נשארתי ספונה בסלון עם שני מזגנים על עוצמה מרבית, עד שגיא הגיח לעולם בתחילת חודש אוגוסט ובעזרתם האדיבה של זירוז בלון ומכשיר ואקום.
לא קראנו לו איתן או צוק, בחירה פופולרית לילדים בסורוקה באותם ימים, בחרנו לתת לו שם פשוט ששנינו אהבנו, בלי לדעת שהשם יהיה החוט הראשון שיקשור אותו לטבע אליו נולד.
עברו כמה שבועות עד שהחום ירד לרמה נסבלת, ומצאתי את עצמי יוצאת לטיולים בעגלה לאורכו ולרוחבו של המושב, בעיקר לבד, כשבן זוגי כבר עמוק בתוך עונת החקלאות הראשונה שלנו בערבה. בתוך הבדידות הזאת של תחילת האימהות התחלתי להרגיש שאולי טעינו, שאולי השתגענו כשבחרנו לחזור לערבה. החיים בעיר הגדולה כבר היו חלק ממני והתקשיתי להתרגל לעובדה שאין בית מרקחת בפינה, או בית קפה ליד הבית, או סתם שדרה וספסל לשבת עליו ולצפות על האנשים החולפים.
ואז הגיע החורף. החורף בערבה הוא באמת מחזה קסום, ויש לו עוצמות שאי אפשר להסביר. פתאום נפתחו לי העיניים, כבר לא הייתי עם הראש בתוך העגלה בטיולים והתחלתי להרגיש את מה שסביבי. שמיים באלפי גוונים של כחול ואפור ועננים שמזמנים שקיעות ממיסות, פריחות מדבר בצהוב, סגול וורוד, ושיטפונות שמוחקים הכל ומשאירים שובל של צמחיה מלבלבת שבועות אחר כך. המדבר מתעורר בחורף ואי אפשר להישאר אדישים אליו. וגם גיא גדל, והתחיל להיות מודע לעולם סביבו, לגשם הראשון שטפטף לו על המצח, לפלפלים הראשונים שהבשילו בשדה, לירח מלא של אמצע חודש ולשחרורים ולשלדגים לבני החזה המזמרים בין עצי המושב.
החיים בערבה התחילו לקבל צורה, למרות האתגרים הרבים למשפחה חדשה. נכון שאין בית חולים בסביבה, אבל יש אחות במושב שמכירה כל פסיק בתיק הרפואי של גיא, ושולחת לי הודעת טקסט מתעניינת אחרי כל ביקור אצל הרופא. ונכון שהגנים נסגרים ב-13:30 ויש פה רק בית ספר אחד, אבל הזמן המשפחתי היקר והערכים החינוכיים שמושרשים בכל ילד וילדה יחפים במושב הם לא משהו שלומדים במערכת החינוך. אין פה הרבה אנשים, אבל אלו שפה בחרו לגור בקצה העולם והם מיוחדים וטובים ויודעים לתת יד כשצריך ולהסביר פנים לכל אחד שעובר פה. ובמקום ללכת לסרט או לצאת למסעדה, יושבים אצל חברים לבירה קרה או מטיילים בשטח ועושים מדורה. יש פה חומר אנושי עם כוח התמדה יוצא דופן ולכל אחד יש את המקום לעשות את מה שהוא באמת רוצה, בחקלאות, תיירות, אומנות או כל דבר אחר. אחרי הכל, הערבה היא מדבר פורח. היום אני והערבה זה סיפור אהבה, ואת האהבה שלי למקום הקסום הזה אני מעבירה למוצרים שאני מעצבת.
בגיחותיי הקצרות לתל אביב, אליהן אני מצפה בקוצר רוח, התחלתי להרגיש פחות בנוח. השקט של המדבר שנראה צורם לעיתים, מתחלף להמולה, רעש ופיח שאני כבר לא מסוגלת להכיל לזמן ארוך. הפשטות שבחיים פה משאירה הרבה מקום להיכרות מעמיקה עם מי שסובב אותך ועם עצמך, ולמרות הקושי בלהישאר בבית עם תינוק, הרבה זמן ולבד, למדתי להכיר את עצמי כאימא, וגדלתי כאדם עם כל חיוך וכל צעד שגיא עשה, וזכיתי להיות עדה לכל הרגעים הקטנים האלו שמעצבים את גיא כאדם מיוחד בכל יום ויום.
וגיא? גיא לומד כל יום עוד על הערבה שסביבו. הוא סקרן ושובב, אוהב להריח פרחים שאנחנו רואים בטיולים לשמורת השיזף שליד המושב, ולזהות את קריאות הסיקסק והזנבנים. ואם המילים הראשונות שלו היו עננים, עץ ופלפל, כנראה שעשינו משהו נכון.
תניה פונס אלון היא אמא של גיא בן השנה ו-7 חודשים ובעלת סטודיו לעיצוב מוצרים מהמדבר.
