הכתבה הבאה הופיעה לראשונה כפוסט בקבוצה בפייסבוק. בחרנו לפרסם אותה אצלנו בשל חשיבות הנושא, ולאחר אישור כותבת הפוסט. לבקשתה, הכתבה מפורסמת באופן אנונימי.

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות הבינלאומי ללידות שקטות ואובדן תינוקות רכים ולצערי הרב, נושא זה קרוב לליבי מאוד.
התלבטתי רבות אם לכתוב כאן על הנושא (כי אולי יש כאן הריוניות ואני לא רוצה לטעת פחד) אך הנושא חשוב מאוד בעיניי.

3.7% מהלידות בישראל הן לידות שקטות, כל אחת וסיבותיה (יזומות או "טבעיות"). לידה שקטה הינה לידה אמיתית לכל דבר ועניין רק שבסופה אין תינוק בוכה!!

בפסח האחרון עברתי לצערי לידה כזו, בשבוע 23 עקב מום גנטי קשה שהתגלה בעובר המהמם שלנו. מהלך ההריון היה תקין לחלוטין, כל הבדיקות היו תקינות לחלוטין, בסקירה גילו כי אין כליה, כל הרופאים התייחסו לזה כממצא תקין (מסתבר שאחת ל 800 לידות נולד אדם ללא כליה וזה בסדר), שלחו אותי לבירורים נוספים, אקו לב, מי שפיר והכל תקין!!!

אמממה, היועץ הגנטי המליץ גם על ציפ גנטי וכשתוצאותיו חזרו התגלה האסון.. מקטעי DNA שלמים שחסרים כתוצאה מהם היו צפויים למתוקי שבבטן שלי, פיגור שכלי קשה, חירשות, בעיות קוגנטיביות, אי ספיקת כליות, ניוון שרירים בעיות בבליעת מוצקים, בעיות בהליכה ומה לא.

בחרנו לבצע "הפסקת הריון" שמשמעה – לידה אמיתית, בחדר לידה, וזהו!! אחרי 48 שעות אשפוז כבר לא הייתי בהריון, הצוות הרפואי בבית החולים (שיבא) היה מדהים, תמכו בי ובבעלי ככל שיכלו, הפגינו רגישות יוצאת מהכלל ואני חשבתי לעצמי "לפחות זה".

קיבלתי חופשת לידה מלאה מביטוח לאומי וניצלתי אותה עד תום.. נתתי לנפש להחלים (כמה שאפשר) ובגדול, הייתי ועודני מוקפת ברשת בטחון והגנה מאוד תומכת (בעל, משפחה, חברים והכי חשוב, הילדה הקטנה והיפה שלי).

ולמה אני מספרת את כל זה? לא כל הנשים שעוברות לידה שקטה מוקפות בכזו רשת תמיכה רחבה, השאלות "הישראליות" נשאלות ללא הפסקה (אני מסננת אותן אך יש הרבה שליבן נשבר בעקבותיהן), שאלות כגון:
נו? מתי תביאו כבר ילדים?
הילד\ה כבר חייבים אח\ות
ויש גם את, הכל לטובה.. ו-יהיה בסדר
או כשאת אומרת אני אחרי לידה שקטה ואומרים מזל טוב !?$%

והכי גרוע זה – נו.. הפלה! קורה.. אז זהו, לידה שקטה אינה הפלה (חוויתי את שתיהן אז אני יודעת!!)
לי באופן אישי הכי קשה לשמוע את – "איזה אומץ לעשות מה שעשית", אני אמנם לא עונה אך בליבי אני חושבת שללדת ילד עם מומים קשים כל כך דורש הרבה יותר אומץ מלהפסיק את ההריון.. וזה יושב לי על מקום שגם ככה לא סגור עד הסוף (ההחלטה הייתה קשה מאוד ובגדול, כל מה שעבר לי בראש זה איזה חיים אתן לילדה שלי, הורים שלא יוכלו להשקיע בה, בית לא בית..)