ואז הוא אמר לי שהוא מצא לנו צימר.
ידעתי! ידעתי שהוא מושלם, אבל לא ידעתי עד כמה. תאמינו לי, סתם, סתם אומרים על גברים שהם לא רומנטיים, שאין להם יכולת להפתיע, שהם שוכחים, מתבלבלים, לא שמים לב לפרטים.
בדמיון כבר ראיתי את הנסיעה שלנו; מחזיקים ידיים ברמזורים, ברקע המוזיקה שאנחנו אוהבים; צועקים בקולי קולות בפזמון – אני לא בדיוק צמודה לסולם, הוא לא בדיוק צמוד למילים – מגיעים, מתמקמים, משיקים כוסות יין גבוהות ומברכים: "ברוך בורא הצימר", מתפנקים במסאג' בארבע ידיים, וחותמים בדילמות הרות גורל; האם לסור למסעדה הקרובה או להזמין טייק אווי. בסוף נזמין טייק אווי וגם קינוח. הוא יגיד לי שמה שאני בוחרת הכי טעים, אני אגיד לי שאם אני עוצמת עיניים בביס זה לא נחשב שאכלתי, ומכל האושר, הטוב והדביקות הזאת עוד נסכם שעכשיו זה הזמן לעשות עוד ילד.

ואז, כמו מתוך חלום מעולה, דבריו המשיכו וחדרו למחשבות הרומנטיות-לבבות-וציפורים שלי ומתוכן נשמע צמד המילים הלא ברור:
עם הילדים.
מה? מה? מה?

אחסוך עכשיו את המונולוג (נאום תוכחה) בו הסברתי לו שהוא (כנראה) לוקה באי שפיות זמנית ואני (על בטוח) בדרך לאי שפיות תמידית, וכך קרה שהנסיעה הרומנטית שלנו הפכה לנסיעה המשפחתית השגרתית שלנו; אני מחזיקה להם את הידיים ברמזורים כדי שלא יימשכו זה בשיער של זה, ברקע המוזיקה שהם אוהבים; צועקים בקולי קולות בפזמון "קו-קו-ריקו-קו הוא יזמר עד אור הבוקר" – הגור לא בדיוק צמוד לסולם, הגוזל לא בדיוק צמוד למילים (כן, זה גנטי). מגיעים, מתמקמים, משיקים בקבוקי תמ"ל ומברכים: "ברוך בורא חפצי המעבר". אני מתעלפת על המיטה וזוכה למסאג' בארבע רגליים, כשהטייק אווי יגיע הם לא ייגעו בכלום ובסוף יתקעו חבילת שוקולד ואני אעצום עיניים כאילו אם לא ראיתי אז זה לא נחשב, ומכל הצרחות, הדמעות והדביקות השוקולדית הזאת נסכם שאנחנו מוכרים אותם לתושבי הכפר הסמוך.

הבוקר הגיע ואתו הידיעה אליה ניסיתי להתכונן פיזית ומנטלית ללא הצלחה: אנחנו בדרכינו לצעדת הגלבוע. במהלך חיינו המשותפים המושלם שלי הציע כל מיני אטרקציות. מרובן הצלחתי להתחמק, לנתב בדרכי הנשית למשהו עדיף יותר ולפעמים גם ניצלתי בחסות אלוהי מזג האוויר (ככה זה כשחיים בישראל), או על-ידי ביקור ויראלי ערמומי (ככה זה כשחיים בישראל).

האמת? הוא תמיד היה כזה, וזה גם מה שגרם לי להתאהב בו. הפשטות האותנטית (שרק מסתתרת תחת מעטה אורבני תוצרת תל אביב), האהבה לטבע, לטיולים, ההיכרות עם הגיאוגרפיה של הארץ, הישראליות החמה, העבר בתנועת נוער והיכולת לקשור קשר מוט (או איך שקוראים לזה) מתוך שינה.

אז כן מקגייוור מותק, אתה מגניב אותי בחיבה הזאת לעשייה ולמוצ'ילות והאוהלים והכל, אבל אני? אני רק התאהבתי בך, מה אני קשורה לצעדה? זה לא שאני לא צועדת, בטח צועדת, ברור, ברור שצועדת. יש לי מדליית זהב בצעדת קניוני עזריאלי, חבר של כבוד בצעדת האאוטלטים הגדולה ואני אפילו משאירה אבק בצעדת "איפה לעזאזל חניתי?!?" (בעיקר בזאת שהתקיימה כשהייתי בהיריון וכלל לא הגעתי ליעד ברכב), אבל בצעדה בחיק הטבע לא הייתי הרבה שנים, ממש הרבה, ברמת העשורים, ועדיף לי לעצור עכשיו כי מהחישוב הזה אני לא יוצאת רק פדלאה אלא גם זקנה.

לטובת המשימה הסבוכה השאלנו מחברים שני מנשאים מקצועיים שלא החמיאו לגזרתי אבל אדום זה לגמרי הצבע שלי (חצי נחמה). כהרגלי הקפדתי לארוז את כל מה שצריך וכל מה שלא צריך ויצאנו לדרך.

מסלול של שישה ק"מ כמה נורא זה כבר יכול להיות?
הקילומטר הראשון היה הארוך והמייגע מכולם. זו עובדה מדעית, אל תנסו להבין את ההיגיון –
הניסיון הזה לצעוד במדרון תלול ולהצליח לשמור על איזון כשעל הגב גור אדם שדוקר אותי עם חתיכות דובונים וציפורניים ארוכות מדי (שגדלות בקצב לא ברור!) תוך מבחני זיכרון שעורכים לי שלושת הגברים בחיי כשהם שואלים בתזמון הכי גרוע איפה הבמבה/ מים/ טלפון, בדיוק כשהתחלתי לצעוד בקצב אחיד.

ואז הרמתי את הראש מהאדמה וראיתי את השלט שמבשר שעברתי קילומטר אחד. בלבד. זהו????
זה לא אמיתי. זה הסוף שלי. אני כבר רואה את הגלעד ההרואי: "כאן, בין הגבעות שנוצרות היסטוריה, כאן, היכן שלחמו שאול ומלכישוע, כאן, ממש כאן, נועה הנדין, אישה, אמא ובת, שלא נראתה מבוגרת יותר מגיל 28 (זכותי, אני מנסחת) כאן היא איבדה את זה".

ואז הקולות שבתוכי יצאו החוצה.
מתברר שלא איבדתי את זה.
זאת אומרת לא לבד.
כולם! כולם איבדו את זה!
כל הורה שעבר ליד השלט הזה התבאס ובמקביל צחק על עצמו. אף אחד לא האמין שעברנו רק קילומטר אחד.

וכך, בשנייה אחת בה הפסקתי להתרכז בעצמי (כן, זה קורה) הכול הפך ברור; הסתכלתי אל האופק והוקסמתי: זה לא אירוס הגלבוע וגם לא משטחי הירוק-עז שנפרשו למרגלותיי, אלא טנטרום אחר טנטרום – רבבות ילדים צורחים, בוכים, נופלים, קמים, רצים, צוחקים וצועקים.

כל דקירה קטנה של קוץ שהפכה לסצנת אימה מפיה של ילדה בת שש, כל עצירה לפיפי שהתפספס, כל הורה שעל פניו מבט מותש כשצעד עם ילד שנרדם במשקל 7 קילו בקילומטר השני והרגיש במשקל 70 טון בקילומטר החמישי, כולם כולל כולם הפכו אותי לאמא הכי נורמלית שיש!

"אתה מבין כמה טוב עשינו כשבאנו לכאן?" אמרתי למושלם שהוכה בהלם ממוצא פי (מזל שהוא כבר רגיל אלי): "תאמין לי, זה שווה יותר משנים של טיפול פסיכולוגי הסיפור הזה".
אז למרות שכול אחד מאלפי ההורים האלה יעלה תמונות מחויכות וארוזות בפילטר הנכון, האמת פי מיליון פוטוגנית בעיני: האמת היא שאתם הכי נורמליים שיש.

נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק חיים של אמא.