אם יש דבר אחד שניתן להגיד על חן טל זה שלא מדובר בבחורה ביישנית. וכיאה לכזו, היא לא חוששת להגיד את האמת באופן הכי כנה שיש. בפוסט שהעלתה לרשת בשבוע האחרון היא מספרת על השנה הראשונה שלה כאמא. את הפוסט היא מקדישה לבנה ומספרת לו כיצד הכל התחיל, אבל לא רק את החלק של הפוצי מוצי קוצי שלי בן שנה, אלא את כל הסיפור, כולל החלקים שלא נעים תמיד לספר אבל חשוב מאוד להגיד אותם בקול, ולו בכדי שכל אמא טריה תדע שהיא לא לבד בכל הסיפור הזה, ושלא תמיד הדברים מתחילים חלק ולא תמיד יש סיפור אהבה מטורף בינך לבין הבייבי, ולפעמים לוקח לנו קצת זמן לעכל, להבין, להכיל, לחפור, לבכות, להתייאש ולהיבנות מחדש. כבר אחרי הלידה שיתפה אותנו טל בתמונה אמיתית ביותר שזכתה להפוך ויראלית במיוחד, בה היא מראה לעולם כיצד באמת נראות נשים אחרי לידה.
אין ספק שמדובר בתמונה שקשה להתעלם ממנה, ובטח ובטח גם מהפוסט עצמו. לצד תמונות אותניטיות כאלה, טל מפרסמת בחשבון האינסטגרם שלה גם תמונות מהסוג הזה, ואולי זה מה שהכי יפה פה. השילוב בין המבוים, המהמם, המושלם לאותנטי והחשוף.
Mini me 🍓 📸 by: @noa_eisenschtat
A post shared by Hental20 (@hental2o) on
הנה הפוסט שלה שעלה השבוע הרשתות החברתיות במלואו:
הפוסט הבא מוקדש לך בן יקר שלי ולכל האמהות הטריות שמרגישות וחוששות
אילוֹר שלי!
היום אתה חוגג את יום הולדתך הראשון! כמה הספקת לעשות בשנה אחת אתה לא תאמין אם אספר לך!
למדת לחייך, להתהפך, לשבת, לעמוד, לדבר, אפילו ללכת!!!למדת לזהות את הסובבים שלך, למדת לחלוק, לעמוד על שלך, למדת לתת אהבה ולפזר אותה סביבך… כל יום אתה משתנה וגדל והפכת לאיש קטן שכל עולמי סובב סביבו וכל עולמי הוא אתה! לפעמים אני יושבת ובוהה בתמונות שלך ואני מרגישה ממש כאב חד בלב מרוב אהבה אלייך! אתה ילד טוב שלי, מלאך קטן עם לב של זהב וחיוך כובש.
אבל אל תחשוב שככה זה היה מההתחלה… ממש לא. הייתי רוצה לספר לך איך עברה עליי השנה הזו…
הלידה שלך הייתה קשה. קשה ברמות בלתי ניתנות להסבר. כאבי תופת, תסכול, פשוט חוסר אונים! 3 ימים בחדר לידה קלסטרופובי בטירוף, ללא אפידורל. לידה שהתחילה כרגילה והסתיימה בקיסרי… כשזה סוף סוף נגמר הייתי כל כך כאובה פיזית והנפש הייתה בטראומה, אבל הבנתי שאין ברירה וחייבים להמשיך הלאה על אף שמאוד כואב, כי אתה פה. ולך חיכיתי כל חיי. כך חשבתי.
הימים הראשונים בבית החולים היו ימים של אופוריה… כשחזרנו הביתה התחילו החיים האמיתיים, והדבר היחיד שאני רציתי זה לישון ולהחלים. הייתי כל כך עייפה ומותשת אבל הייתי חייבת לאזור כוחות וזה פשוט לא היה אפשרי. בכיתי כל הזמן. אף אחד לא התייחס אלי, אמרו שככה זה, זה הורמונים וזה יעבור. כולם היו סביבך תמיד ודאגו לשלומך וכל היום רק אמרו לי מה לעשות ומה לא לעשות ואיך לעשות ואני רק רציתי שקט! רציתי שכולם ילכו ואני אוכל להישאר לבד עם אבא, סתם ככה לראות סרט נחמד, ללכת לישון ולקום מתי שבא לי, וזה פשוט לא קרה! והתעצבנתי נורא! התעצבנתי עלייך! הכל קרה בגללך! בגלל שבאת לעולם פתאום.. והתחלתי לחשוב לעצמי למה עשיתי את זה? מה היה רע לי בחיים? למה אי אפשר לחזור אחורה בזמן? יום יום הייתי קמה בבוקר ומתפללת שהיום כבר יגמר… שיעברו השעות, כי פשוט לא היו לי כוחות אליך. כל היום רק בכית, אכלת, עשית קקי וישנת. (ומה חשבתי לעצמי שתינוק אמור לעשות אין לדעת) ואני? אני סגורה בבית, רק רוצה שתישן כדי שאוכל לנוח. לפעמים היית נרדם לי על הידיים והייתי מפחדת שאם אניח אותך תתעורר אז פשוט הייתי משאירה אותך על הידיים שלי במשך 3-4 שעות. לא אוכלת לא הולכת לשירותים רק יושבת ומרגישה את הגב שלי נשבר לאט לאט העיקר שתהיה בשקט. וכמה זמן לקח לנו להרדים אותך בערב? מה לא היינו עושים! מנדנדים, מלטפים, שרים, מטיילים ברחובות עם העגלה ב12 בלילה, טיולים באוטו, מה לא?! רק תישן! ועל הלילות עצמם אני בכלל לא רוצה לדבר… שתדע שיש לך אחלה אבא שבעולם, הוא היחיד שהיה אחראי עלייך בלילות והיה קם אלייך…וגם אותו הצלחת לעצבן קצת אבל זה לפעם אחרת.
אני זוכרת שפעם אחת סיפרתי לשכנה שלנו שקשה לי והיא אמרה לי שזה בסדר, שזה בסדר לבכות, שזה בסדר להרגיש חרטה, שזה בסדר לא לאהוב אותך אפילו, והתחלתי ממש לבכות כי זה בדיוק מה שהרגשתי! והרגשתי שזה לא בסדר להרגיש ככה! כי אני אמא שלך! וכולן רושמות באינסטגרם שזו אהבה ממבט ראשון! ולמה אני לא התאהבתי בך? למה גם אני כמו כולן העלתי מלא תמונות ושיקרתי בהן ורשמתי שאתה נסיך ומלך ואהבת חיי שכל מה שרציתי זה רק שתיעלם לקצת?! וכולם אמרו שזה יעבור, ולא האמנתי להם. ויום אחד חייכת אלי. היית בערך בן 4 חודשים.. וזיהית אותי ממש וחייכת אליי! זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי דקירונת בלב. שאמרתי לעצמי אולי זה באמת עומד לעבור? אבל היי אל תתלהב.. כשהגיע הלילה שוב חזרו לי התחושות הרעות והתבאסתי נורא והבנתי שעד שאני לא אפתור את הבעיה של הלילות וההרדמות המתישות שלך יהיה לי קשה להרגיש אחרת. אני ואבא שלך התווכחנו המון, על סתם שטויות, שנינו היינו עייפים ומותשים (ואבא שלך גם מרוקאי אז כשתגדל תבין) וכבר לא האמנתי שזה יעבור אז פנינו לאשת מקצוע. כן כן זו לא בושה בכלל ילד שלי. אתה תלמד שבחיים יש דברים שקצת גדולים עלינו ויש אנשים אחרים שיכולים לעזור לנו. אז לקחנו יועצת שינה (מסתבר שזה מקצוע חלופי ליועצת זוגית בכלל) ועם עבודה קשה והרבה רצון… התחלת לישון לילות שלמים ורצופים, נרדמת בכוחות עצמך, לא קמת לאכול, ופתאום אני קמתי אליך בבוקר עם חיוך! וכל בוקר אמרתי לך תודה בן יקר שלי! תודה אלוף שלי שנתת לאמא לישון כמו שצריך בלילה, סוף סוף אמא צוברת כוחות, כוחות אלייך, כוחות ללכת לעבודה, כוחות לחייך, לאמא יש חיים! סוף סוף אמא יכולה להוריד את המים בשירותים ולא לפחד שתתעורר מהרעש! (נשבעת אמיתי)
ומאותה תקופה ילד שלי החיבור בינינו הוא עמוק כל כך וכל יום אני מתאהבת בך יותר ויותר ומגלה בך דברים ותכונות שרק הייתי יכולה לחלום שיהיה לילד שלי… אני זכיתי בך, ואתה בי.
ליום הולדתך אני רוצה לאחל לך שתזכה בראש ובראשונה לבריאות. שתגדל להיות ילד אוהב וחומל. שתגשים כל דבר שתחפוץ בו, שתישאר נאמן לעצמך ותהיה מיוחד כפי שאתה. כשמך כן אתה, אוצר מיוחד שלי. אני אוהבת אותך הכי בעולם! אמא.
נ.ב
שלא תחשוב לבקש ממני אח או אחות בשנים הקרובות. בתודה מראש.
לא יודעות מה אתכן, אנחנו מייבבות לנו פה, מזדהות כל כך ומריעות לה על האומץ.
